אתמול, I kid you not, גיליתי ש36 מתחלק ב4. בחיי, עשרים שנים אני חיה על הפלנטה הזו וזו עובדה שאני פשוט לא זכרתי. זה פשוט נראה לי כמו הכפולה האולטימטיבית של שש, הפעולה החשבונית היחידה בערך שאני יכולה לדבר עליה בלי לעצור רגע ולחשוב (זה ושורש משולש של 27!), אז לחשוב שהיא מתחלקת בעוד מספר זה פשוט סוריאליסטי בעיניי.

במהלך שיטוט תמים ביוטיוב התאהבתי לחלוטין בOBS של הדוויג עם ניל פאטריק האריס. אני חושבת שאם יהיו לי ילדים אני אשיר להם את Origin of Love לפני השינה. או Midnight Radio, למרות שאוריג'ין אוף לוב יותר חינוכי. זה אגב ממש לא סותר את זה שאמרתי שאני לא אוהבת לדבר על מוזיקה, מיוזיקלים זה שונה. מיוזיקלס איז לוב, מיוזיקלס איז לייף.

זה גם עשה לי חשק מטורף לראות שוב הדוויג (נעשה, היה מלהיב), וחשק מטורף לראות מחזמר בברודווי (...לא ייעשה בקרוב).

בעקבות זה, אגב, הגעתי למסקנה שגברים בדראג ממש עושים לי את זה. כלומר, ידעתי את זה קודם, כשהיה לי קצת (אוקיי הרבה) קראש על פרנקנ'פורטר במופע הקולנוע של רוקי, אבל לא הערכתי נכון עד כמה זה דומיננטי. זה מצחיק כי לבחורות יש בדרך כלל קטע לגברים במעילי עור ואופנוע או ל1D (לא שיש לי בעיה עם זה!) ולי יש קטע לגברים בגרביונים ששרים. הממ. זה כאילו, ממש גברי בעיניי שבחור מוכן ללבוש בגדי נשים. למרות שאולי לא הייתי יוצאת עם כזה כי הייתי שונאת את העובדה שהוא ייראה טוב יותר בשמלות שלי ממני.

ראיתי אשמת הכוכבים היום. זה יהיה מוזר לומר שזה היה דווקא יותר מרגש מהספר? גם כשהיה רק את הספר לא כל כך התלהבתי מהסיפור לעומת כל הפסיכופתים באינטרנט ("הספר הכי טוב אבררר" לא אחי, הולד יור הורסס), אבל הוא היה נחמד ולא חזרתי לקרא אותו יותר מפעם אחת. למרות שאני זוכרת את הדיאלוגים יותר חדים ומשעשעים בספר. בכל אופן זה עשה לי לבכות, ליטרלי. אני פשוט גוש של בכי כשזה מגיע לסרטים קצת כואבים. פעם לא הייתי, היום אני בוכה גם בפאקינג פרסומות.

בא לי לחזור לכתוב. פעם זה כל מה שהייתי עושה. היה לי גם רעיון מגובש לסיפור ארוך וממש רציתי לממש אותו, ואפילו נתקלתי בקובץ עם ההתחלה שלו כשסידרתי את התיקיות במחשב (דחיינות במיטבה, אני יודעת). אבל אני שונאת את זה. יש דברים שעשית פעם והם טובים לפעם, ויש סיבה שאתה לא עושה אותם יותר. אני לא בטוחה עד כמה אני רוצה לחזור להיות אני של פעם. אם לומר את האמת אני לא כזו fulfilled עדיין, ואני לא הייתי רוצה להיות רקורסיה של העבר. זה מאחורי ואני אסתובב רק כשהסערה תדעך.

אפילו רעיונות קשה לי לכתוב ביותר מפסקה אחת. בכלל, אני מרגישה ממש נורא שאני לא מצליחה להתבטא בעברית כמו שצריך במן האחרון. כבר כמה חודשים אני רק חושבת באנגלית וממש קשה לי להוציא משפט קוהרנטי שהוא לא סלנג טיפשי. אולי זה טוב שאין לי זמן לנשום (בתיאוריה. בעצם אני כותבת פוסט מטומטם כבר שעה).

היום שמתי לב שאפס הוא בעצם האמצע של האינסוף. אני חושבת שנראיתי ככה כשעליתי על זה.

כשהייתי בי"ב אני וידיד מצאנו את עצמינו ממש ממורמרים על החברים החיילים שלנו ונשבענו שלעולם לא נהיה כמוהם, גושים של רגשות שליליים. תוך כדי הצבא עצמו אני לא זוכרת את עצמי יותר מידיי ממורמרת (למרות שמעדויות של אנשים אחרים כנראה הייתי קצת. כנראה ככה אנשים תופסים אותי, קשוחה וממורמרת), אבל עכשיו כחיילת משוחררת אני מסתכלת על השנתיים האחרונות. אם בזמנו שאלתי "מה, אין לכם על מה לדבר חוץ מעל הצבא?" נחרדתי לגלות שהתשובה היא לא. לא היו לנו.

זה מביך קצת עכשיו כשהכל כל כך מאחוריי ופתאום אני מגלה ששנתיים לא עשיתי כלום עם עצמי כי הצבא היה מה שישנתי ואכלתי והשתנתי. לא ראיתי סדרות שיצאו ולא הלכתי לקולנוע ובקושי יצאתי וקראתי רק כשהיו מטווחים וזה באמת מגוחך לא לעשות בהם כלום. הייתי כל כך עייפה והכל מרגיש כמו שנת חורף גדולה ומה עושים כשמתעוררים.

הבעיה שלי עם הפסיכומטרי היא שאני ממש מאכזבת את עצמי. עוד מעט אנחנו מסיימים ללמוד את החומר ומתחילים את המרתון והמבחן עצמו כבר מעבר לפינה (עשרים ושישה ימים. נראה לי שאני צריכה תהילים), אבל אני מרגישה שהולך לי ממש מחורבן. או ממש טוב, זה תלוי ביום. גאד. עשינו איזו סימולציה אתמול והצלחתי רק אנלוגיה אחת מתוך שש. פאקינג מה. אנלוגיות הן החלק הכי חזק שלי, בתסריט הכי גרוע שלי טעיתי באחת וזה רק בגלל שלא ידעתי את המילה. ורק יומיים לפני פתרתי בערך עשרים וחמישה תרגילי גאומטריה בעשרים דקות והצלחתי בכולם. זו לא כזו חוכמה כי גאומטריה זה קל, אבל בתור אחת שגירדה את ה65 בארבע יחידות עברתי כברת דרך. מה עובר עליי.

בקיצור כאסטרטגיה חדשה לחודש-מינוס-ארבע (התכווצות של כאב הכנס כאן) שנשאר החלטתי ליישם את כל מה שמדריכי למד-לבד-באינטרנט לפסיכומטרי (והמדריך האמיתי שלי לפסיכומטרי) המליצו מההתחלה: ללמוד קצת מהכל בכל יום ביום ולנהל מחברת לקחים, ששמה כרגע הוא"למה אני מטומטמת ואני אתפלא אם אני אוציא מעל 200"

סתם. זה קשה לי. באנגלית אני טועה אולי בשתי שאלות בפרק בתסריט גרוע (ובכל מקרה מסיימת פרק לפחות חמש דקות לפני הזמן) ובמילולי אם אין לי איזו פדיחת אנלוגיות אני טועה רק בשלוש שאלות לפרק (וגם שם מסיימת לפחות שלוש דקות לפני הזמן). אבל הכמותי אוכל אותי. יש דברים שרק כשהסטופר נעצר ואני יושבת להסתכל עליהם אני מבינה מה שאלו אותי בכלל. ואז פתאום זה הפוך. יוצא לי מחורבן במילולי ובכמותי אני פותרת 16/20 נכון ועוד איזה ניחוש אחד שיוצא סביר. זה כל כך מפריע לי שאני לא עקבית בהצלחה, אני בכלל לא יודעת איפה אני עומדת. בממוצע? מעל הממוצע? הסימולציה ההיא חרבנה לי את המצברוח.

הסתכלתי על השאלון השבועי היום כי התחשק לי לענות על איזה קוויז, אבל דווקא מוזיקה זה נושא שאני לא אוהבת לדבר עליו. קודם כל, כי אני זונה מתנשאת, וקשה לי נורא לדבר על נושא שקרוב לליבי, בייחוד אם יש לי דעה מוצקה עליו ואנשים עונים עליו ב"כן, כל מיני ביטלס". ביטלס זה מלפפון בסלט ירקות. אף אחד לא בוחר לאכול מלפפון, הוא פשוט שם והסלט לא מספיק טוב בלעדיו. שנית, מוזיקה זה נושא שמלא בדעות קדומות. אם אתה שומע את זה אז אתה כזה, אם אתה ככה אז אתה בטח שומע ככה, אם אתה שומע ביטלס אז... כן. אני שונאת כשהרושם הראשוני נקבע ע"פ מוזיקה. הייתי מעדיפה שהוא יהיה לפי ספרים, אבל כל כך נדיר למצוא אנשים קוראים בעולם הזה שזה מביך. אה, ועם כל הפסיכו הטיפשי הזה בקושי יוצא לי לשמוע מוזיקה (לא מתרכזים ככה) ובקושי יוצא לי לקרא (מעדיפה לראות אנימה לבד בחושך. אני פתטית). אז טכנית לא קראתי ולא שמעתי מוזיקה חדשה די הרבה זמן, וזה בכלל הופך אותי למשעממת. יאיי לביטחון העצמי שלי.

עוד דברים לא מועילים שאני עושה עם זמני הפנוי החדש זה לראות וידאו-בלוגס ביוטיוב של ילדים בריטים שכנראה בעצם מבוגרים ממני במספר שלם וחיובי הקטן מחמש שנים. אני נהנית מזה יותר משאני אוהבת להודות, וזה משמח אותי ויש לי חיוך דבילי בטירוף אחרי כמה סרטונים. זה משעשע לראות איך וידאובלוג הרבה יותר הומוריסטי ונותן תחושת-חבר'ה מאשר בלוג כתוב, שהוא יותר עמוק, אנונימי וממורמר. למרות שהסיבה לזה היא כנראה משחק התפקידים שכולנו עושים כשאנשים אחרים מסתכלים עלינו.

בכל אופן, החלק הכי טוב בזה הוא שהעמוד הראשי של יוטיוב לא ממליץ לי יותר על אייל גולן ודה ווייס בתור ערוצים לגיטימים! בחיים לא התרגשתי ככה כמו כשנכנסתי בתקווה לראות אם היו כמה עדכונים מהיוטיוברס האהובים עליי (לא היו ):) וזה המליץ לי על פאקינג אנשים ולא שטויות גנריות ומגוחכות. חוויית היוטיוב שלי כל כך השתפרה, למרות שכנראה כדאי לי ללחוץ יותר על דו נוט טראק.

נהייתי קצת פרנואידית לבטחון המחשב שלי מאז הצבא. אני זוכרת שמישהו סיפר לי שם שהוא היה פורץ לטלפונים ולמחשבים של אנשים שהוא מכיר בשביל הכיף שלו וזה רעיון די מחריד. היה מדהים לראות פתאום כמה קל לפרוץ למחשב, ועוד יותר הטריד אותי כשהתחלתי לשים לב לכמות הדאטא המטורפת שאתרים מעבירים אחד בין השני על הרגלי הגלישה שלך. אם הייתי רוצחת מישהו ואפילו נושמת משהו מזה על המחשב בקלות היו עולים עליי. בכל פעם שאני שמה לב לדברים כאלה כמו השינוי בעמוד הראשי של יוטיוב אני נתקפת פרנויה ומוחקת מיליון קבצים מהמחשב.

שזה חבל כי אני ממש אוהבת לראות את הפרצופים של היוטיוברס האהובים עליי במקום אייל גולן. ):

בכלל כל חוויית היוטיוב הזו גרמה לי להתבאס קצת שאין לי חברים באינטרנט. זה מדכא כי אני מישראל וזה תמיד נושא טעון לדבר עליו ברשת, ועד שמוצאים מישהו/י שלא אכפת להם מזה, הם רוצים תמונות של החזה שלי. אוף אינטרנט.

אני צריכה ללמוד ובמקום זה אני כותבת פוסט. הלוואי שהייתי מתביישת בעצמי כמו שאני צריכה.