שלחתי לך הודעה אידיוטית שהעירה את כל מה שבשבילי היה כבר גסס תקופה ארוכה
נפגשנו "לקפה"
באמת שתינו קפה.
סיפרת שאתה כבר לא בצבא ושאתה מעשן עכשיו.
היו לך זיפים שבדרך כלל נראים לי ממש מכוערים אבל לך הם עשו חסד.
אתה זרקת שאני נראית טוב ועוד כל מיני מחמאות קצת יותר אינטנסיביות שגרמו לי להתקפל בכיסא.
בסופו של דבר היתה שיחה די טובה.
כשכבר הזמנו חשבון, ואתה, ברוב מאצ'ואיזם שכל כך לא אופייני לך, התעקשת לשלם ואני שאלתי בתקווה שהתשובה תהיה קצרה וכואבת אך בידיעה שהיא תהיה ארוכה ומבלבלת- "מה איתנו עכשיו?"
אתה תאהב אותי בכל דרך וצורה שאני אבחר, בכל מערכת יחסים שארצה, רק להיות בחיים שלך.
אני לא יכולה ככה. אתה באמת אוהב אותי יותר משאני אוהבת אותך. ואני לא מסוגלת להיות איתך במערכת יחסים "סטנדרטית" אבל זה מה שאני רוצה למצא יום אחד וכל עוד אתה בחיים שלי אני לא אמצא את זה כי אני אוהבת אותך.
התיישבתנו על ספה שהייתה זרוקה באמצע הרחוב, היה קר נורא.
חתול שמן ומפונק התחיל להתחכך בנו ואני התרפקתי על הכתף שלך.
מנשימה לליטוף לרעד קטן
התנשקנו קצת כמו בסרטים.
הזמן לא זז ושום דבר רע לא יקרה לנו.
אנחנו, החתול, הספה והרוח.
פיסת גן עדן זעירה.
"אנחנו לא צריכים להפגש יותר"
אני לא זוכרת מה אמרת
הגוף שלך מתחיל לרעוד, אני מניחה יד על החזה שלך. השריר שלך לא מפסיק להתעוות.
"אני יודעת שזה המשפט הכי אגואיסטי שאני אגיד אי פעם- אבל אתה צריך להפסיק לאהוב אותי, לשחרר אותי"
הגוף שלך ממשיך לרעוד
"תרפה וזה יעבור" "-לא זה לא"
"אני מבטיחה לך" "לא"
החתול המשיך להצחיק אותנו ואני חשבתי שזה זמן טוב ללכת
זיכרון אחרון והכי יפה וקסום שאפשר.
נשיקה אחרונה ואז כמו פלסטר להתלש מהזרועות שלך.
בבקשה תשכח אותי. בבקשה תפסיק לאהוב אותי. בבקשה תתאהב באחרת.