"תפגשי אותי מחר ב8:30, בצומת ****, ותבואי בתלבושת "דפוק אותי" ועם הקולר בתיק" הוא שולח לי במייל. אם הסיניור אומר, הסיניור יודע.. ומכיוון שאני ילדה טובה שאוהבת לעשות לסיניור שלה טוב על הלב, אני לא מתווכחת ומתחילה להתארגן בהתאם. למחרת, אני קמה ב5:30 בבוקר (רחמנא לצלן… אני לא מאמינה שהצלחתי בכלל לגרור את עצמי מהמיטה… מה לא עושים בשביל סקס טוב..??), יוצאת עם הכלב לסיבוב (אחרי שהוא דופק לי מבט של "זו שעה לסיבוב בוקר? הכל טוב איתך?"), מתקלחת ומתלבשת. תלבושת ה"דפוק אותי" שלי כוללת: גרביון רשת, מכנסונים קצרצרים, גופייה עם מחשוף מכובד (בלי חזייה מתחת, כמובן) ומגפונים. בנוסף אני עושה לעצמי שתי צמות, שמה שפתון וגלוס (אני לא נוהגת לשים איפור בד"כ, והשפתון והגלוס האלה הם האיפור היחיד שיש לי בכלל בבית) ומוסיפה עגילים אחרי התלבטות קלה.
אני לא רגילה להסתובב עם בגדים שכאלה ככה לפני כולם, ואני מרגישה ממש נבוכה, אז אני מחליטה להזמין מונית לתחנה המרכזית במקום לקחת אוטובוס. אני מזמינה מונית דרך האפליקציה ויורדת למטה עם שתי שקיות זבל גדולות ומלאות כדי להסתיר את הגרביון קצת, למקרה שיעברו שכנים בבניין. אחרי שאני זורקת את הזבל אני הולכת בין העצים שבצד הרחוב, במקום על המדרכה עצמה (כן, מפתיע נכון? אני בנאדם שמאוד מאוד מודע לעצמו, והבגדים האלה גורמים לי להרגיש ממש נבוכה). בינתיים נהג המונית מתקשר אליי בשביל לשאול איפה אני. מסתבר שהוא כבר הגיע והוא מחכה לי, והוא ממש לא אוהב את זה. אני ממהרת לכיוונו וקולטת שבטעות הקלדתי בכתובת מספר 51 במקום 50, ולכן הוא מחכה יותר רחוק משחשבתי. הנהג גוער בי בטלפון על זה שאני מאחרת ועל זה שהקלדתי כתובת לא נכונה, עד שהוא רואה אותי מגיע לכיוונו. ברגע שהוא רואה מה אני לובשת, נהיה שקט, ואני נכנסת למונית.
"סליחה על הבלבול" אני אומרת בכנות.
"לאאאאאאאאא, זה בסדרררררררררר, אין בעיההההההה" הוא עונה, כאילו לא גער בי בכעס חצי דקה קודם "אני צריך לעשות שיחת טלפון, אני מקווה שזה לא מפריע לך".
"לא זה, בסדר, אין בעיה" אני עונה ומסתכלת החוצה מהחלון, בזמן שהוא כבר מחייג ומתחיל לדבר ברוסית בטלפון.
מהר מאוד אנחנו מגיעים לתחנה המרכזית ואני מודה לנהג ויורדת מהמונית. אני עומדת ליד מעבר החצייה ומחכה שהאור ברמזור יתחלף לירוק כדי לחצות אל התחנה. גבר מבוגר שעומד ליד ופורק סחורה מוואן מסתכל עליי ואומר "בוקר טווווובבבבבבבב" עם מבט מעריך. אני מהנהנת וממשיכה להסתכל על הרמזור.
"אמרתי לך בוקר טוב!!" הוא אומר שוב עם חיוך גדול.
"בוקר טוב!!!" אני עונה, מבחינה שהרמזור התחלף סופסוף וחוצה את מעבר החצייה במהירות. אני נכנסת לתחנה ואחרי שאני מושכת כסף בכספומט אני עולה לקומה ממנה יוצא האוטובוס שאני צריכה לקחת. חיילת שיושבת על אחד הספסלים ליד התחנה בוהה בי בתדהמה כאילו השנייה יצאתי מחללית. למזלי האוטובוס מגיע מהר ואני עולה. אני מושיטה לנהג שטר של 50 "לצומת **** בבקשה".
הנהג מסתכל על הלבוש שלי "לצומת???".
"כן.. צומת ****" אני עונה בקול רפה, וחושבת לעצמי שזו פעם אחרונה שאני מתלבשת ככה איי פעם בחיי.
הנהג לוקח את ה50 ומחזיר לי עודף, ואני ממהרת לתפוס מושב מרוחק ומבודד כמה שיותר. שוב המזל עומד לצדי, ולא עולים על האוטובוס הרבה אנשים לפני שהוא מתחיל לנסוע. השעה המוקדמת שקמתי בה מתחילה להתנקם בי ואני מתעסקת באייפון כדי לא להרדם. העובדה שכל כמה דקות אני בודקת שוב מה השעה לא עוזרת לזמן לזוז מהר יותר, אבל, לעומת זאת, היא כן מבהירה לי שאגיע לצומת מוקדם יותר מהמתוכנן. אני שולחת לסניור הודעה על מנת לעדכן אותו בשינוי בזמנים, רק בשביל לגלות שהוא דווקא באיחור. אין ברירה אלא לחכות לו בתחנה. אני יורדת מהאוטובוס, ועומדת ליד התחנה, צמוד לכביש ראשי. אחרי שכמה משאיות צופרות לי, אני מחליטה להתרחק קצת מהכביש, ולרדת לכיוון דרך העפר שנמצאת בצד השני של המדרכה, הרחק מטווח הראיה של נהגים חרמנים.
זה השלב שהמזל החליט לנטוש אותי. תוך כדי שיחה טלפונית עם הסיניור, עוצר לידי רכב עם גבר מבוגר, לא רזה במיוחד, ובלי יותר מדיי שיניים. לא לוקח לו הרבה זמן להבחין בי ולהתחיל לזרוק הצעות בסגנון "את צריכה עזרה? בואי, אני אתן לך טרמפ, אני אעזור לך". אני מבהירה לו שלא, אני ממש לא צריכה עזרה, אני בסדר גמור ועוד רגע אוספים אותי, אבל הוא מתעקש שאין צורך, הוא יכול לעזור לי בלי בעיה וזה בסדר. אחרי כמה דקות של "לא, אני לא צריכה עזרה. תודה, אני מחכה למישהו. לא. לא. לא" במהלכן הוא הספיק גם לרדת מהכביש הראשי ולרדת אל דרך העפר לידי, הברנש המטריד סופסוף עוזב אותי לנפשי וממשיך לנסוע לדרכו. לא לפני שאני מחליטה סופית שזו הפעם האחרונה שאני מתלבשת ככה לנסיעה כלשהי.
נתראה בחדר המיטות,
Puttanesca ;)