מחשבות על הפרעות אכילה

הודעות:

ראשית, סלחו לי על היעלמותי, הייתי טרודה בעניינים אחרים מענייני הבלוג בשבועיים האחרונים. שנית, פתחתי לבלוג כתובת מייל מתאימה, והיא תופיע ברשימות בצד ובתגובות שלי.

במחקר שנעשה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס סטודנטים התבקשו למצוא זוגות מספרים בטבלאות תמורת השתתפות בהגרלה כספית שסכומה תלוי במספר הטבלאות שנפתרו. ניתנה להם אפשרות לרמות, אולם קבוצה שהתבקשה להיזכר באמרות לוחות הברית לא רימתה כלל. בפוסט זה אציג כיצד אמות מידה מוסריות עשויות לעזור לנו בדיאטה. הכינו עט ונייר או קובץ כתיבה.

אתמול יצא לי להרהר באחד הניסויים שהוצגו בספר שקראתי אשתקד, "לא רציונלי ולא במקרה" של דן אריאלי, וחשבתי לתעל אותו בהקשר לדיאטה. אני לא יודעת עד כמה אני יכולה לפרט עליו בשל בעיה של זכויות יוצרים, אבל אנסה בכל זאת:

קבוצה של סטודנטים התבקשה למלא טופס מבחן ללא האפשרות לרמות, והממוצע שלה נרשם. קבוצה אחרת שניתנה לה האפשרות לרמות (במקום למסור את הטופס הם אמרו את ציונם) התחלקה לשניים: קבוצה שהתבקשה להיזכר לפני המבחן בעשרה ספרים שקראו בתיכון וקבוצה שהתבקשה להיזכר בכתובות על לוחות הברית. הקבוצה הראשונה רשמה ציון ממוצע מעט גבוה יותר מזה של קבוצת הביקורת, ואילו הקבוצה השניה רשמה ציון התואם את ציון הביקורת, כלומר היא לא רימתה. הניסוי בוצע פעם נוספת כאשר לוחות הברית הוחלפו בחתימה על ציות לקוד מוסריות פיקטיבי ללא שינוי בתוצאות. מכאן ניתן להסיק שמחשבה על ערכים של מוסריות יכולה לגרום לאנשים לא לרמות.

הרעיון שעלה לי הוא להחליף את עשרת הדיברות בחוקי דיאטה מותאמים מראש, כשה"מבחן" יהיה הילחמות בחשק לאכול. הביצוע יהיה מורכב משני שלבים:

• 1. הגדרת חוקי הדיאטה
• נגדיר רשימת חוקים בסיסיים לדיאטה כך שיהיו אפשריים לביצוע, ונתייחס אליהם ברצינות. חשוב שהם יגרמו לכם להרגיש טוב אם אתם עוקבים אחריהם, ולהרגיש רע אם אתם עוברים עליהם - חשוב להרגיש אשמים עם אי הציות לחוקים כדי שתהיה לנו מוטיבציה להמשיך איתם, אבל גם חשוב להרגיש גאים בעצמנו אם אנחנו מצייתים להם. לדעתי כאשר מוסיפים "לא" בתחילת חוק זה הופך אותו לתקיף ומאיים יותר, אבל אתם מוזמנים לנסח חוקים המתאימים לכם.

רעיונות לחוקים אפשריים הם:

- לאכול _____ ארוחות ביום.

- לאכול _____ רק פעם ביום/שבוע.

- לא למלא את כל תוכן הקיבה.

- לא לאכול מעבר לארוחות (חטיפים ונשנושים).

- לא לשתות שתייה מתוקה.

- לא להשתמש במעלית/מדרגות נעות.

- לא לדלג על פעילות גופנית.

- לא לאכול מעל ל_____ קלוריות ביום.

- לשתות מים לפני ארוחה ובעת רעב.

- לא לאכול ישר מהסיר/צלחת הגשה/מחבת.

- לא לאכול מוצרים מעובדים.

- לא לאכול מחוץ לבית.

- לא לקחת מנה שניה.

- לא לאכול את כל מה שבצלחת.

- ...

- עשו את מה שמתאים לכם באופן אישי.

• 2. שימוש בחוקי הדיאטה
• כעת כאשר יש לנו רשימה של "דיברות הדיאטה" נקרא אותה היטב ונכריז עליה כחוק בל יעבור. השימוש בה הוא כזה - כשנביע רצון לבצע פעולה הנוגדת את אחד (או יותר) החוקים נחזור עליהם בראש. בנוסף, נחשוב על הדיברות או נעיין בהן לפני כל ארוחה או בעת רעב לא רצוי. אפשרות נוספת היא להגדיר למה יש לציית לחוק (לדוגמה: לאכול X ארוחות ביום כי אם אוכל פחות/יותר יהיה לי בולמוס), ואז לחשוב על העבירה על החוק ומה תוצאותיה.

זכרו גם שאתם בני אדם ואתם משתנים באופן תדיר, לכן חשבו מדי פעם על ריענון החוקים בהתאם לנסיבות החיים. אם יש לכם חוקים שאתם לא מצליחים לאכוף כפי שרציתם, שנו אותם כדי למנוע שחיקה שלהם (החוקים כבר לא מעוררים בכם יראה כמו פעם). במידה ותמצאו את החוקים קלים מדי לביצוע העלו מעט את רמת הקושי שלהם, אבל אני לא ממליצה לחרוג מעבר מה שנחשב לבריא. בהצלחה.

חיפוש ברשת של השפעות הצום על הגוף מניב תוצאות רבות באנגלית, אך בעברית הוא נכשל ומוביל לאתרים מסחריים לא רלוונטיים. חשבתי שסיכום הנושא בפוסט בעברית יקל על הקוראים שאינם מעוניינים לקרוא על הנושא בשפות זרות. היכרות של מנגנונים בגוף עשויה לעזור לנו לתכנן את תזונתנו באופן טוב יותר. יכול להיות טריגר.

התוצאות החיצוניות שאנחנו מכירים הן ירידה במשקל, עייפות, כאבי ראש, התייבשות ורעב או לחילופין חוסר-תיאבון. אנשים חושבים שצמצום אכילה קיצוני מכניס את הגוף למצב הישרדותי הגורם לו לשמור את כל המזון הנצרך כשומן עד כדי עצירת הירידה במשקל או עליה במשקל. זה נכון באופן חלקי - הגוף אכן שורף פחות קלוריות ביום, אולם זה רק מאיט את הירידה במשקל במקצת - התגובה ההישרדותית הזו כל כך זניחה שהיא לא תעצור את הירידה. העליה במשקל לאחר צמצום אכילה קיצוני נובעת משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שאתם אוכלים המון לאחר מכן כתוצאה מרעב (בולמוס), והשניה היא אכילת קלוריות שאתם לא מחשבים.

צום של שעות בודדות

תחושת הרעב היא הדבר הראשון שמרגישים כאשר לא אוכלים זמן מה, בטווח של כמה שעות. כיום מקובל להאשים את איזור ההיפותלמוס במוח כאחראי לבקרת השובע והרעב בגוף, ופגיעה בו תגרום להפרעה בבקרה הזאת (יתר או חוסר תיאבון). האיזור מעורב גם בבקרת השינה, הרביה, טמפרטורת הגוף, הצמא והשעון הביולוגי.

גלוקוז (נקרא גם סוכר ענבים, חד-סוכר) הוא מקור האנרגיה הראשי של הגוף והוא מזוקק מפחמימות כאשר הן מסופקות באופן קבוע. כאשר הגוף מקבל יותר מדי גלוקוז הוא אוגר אותו, וכשהוא לא מקבל די גלוקוז הוא מפרק חומר בשם גליקוגן. הגליקוגן הוא חומר זמין שנאגר בכבד ובשרירים ובנוי משרשראות גלוקוז - הגוף מפרקו בשעת הצורך בחזרה לגלוקוז והמאגר אוזל כעבור כ-6 שעות (מדובר על כ-700-800 קלוריות).

ימין: מיקום ההיפותלמוס במוח. שמאל: מבנה הגליקוגן - שרשראות של גלוקוז שניתן לפרק ולהרכיב.

צום של עד 72 שעות (שלושה ימים)

לאחר כ-6 שעות, הגוף מתחיל לפרק חומצות שומן. המוח חייב להשתמש בגלוקוז כמקור אנרגיה, לכן מאגרי הגלוקוז האחרונים של הגוף מנוצלים על ידו כששאר התאים משתמשים בשומן. השומן מפורק לגופי קטון מהם הגוף מסוגל להפיק אנרגיה, כשלאחר 3 ימים של צום 25% מהאנרגיה במוח נוצרת מאותם גופים, ולאחר 40 ימים של צום המספר מגיע ל-70%. את הגלוקוז המוח מקבל מעיבוד גליצרול, שהוא גם תוצר של פירוק שומן.

התמונה הימנית עוזרת להבין איך אפשרי שגלוקוז יהפוך לשומן. שמאל: גופי הקטון. (הראשון הוא אצטון)

צום מעל 72 שעות (שלושה ימים)

לאחר כ-3 ימים הגוף מתחיל בפירוק חלבונים. אין זה אומר שהגוף מפסיק לפרק שומן, שומן עדיין נשאר מקור האנרגיה העיקרי של הגוף. חלבונים מורכבים מחומצות אמינו, לכן התאים מפרקים אותם ומשחררים חומצות אמינו לדם. הכבד מסוגל להמיר את חומצות האמינו לגלוקוז, וכדי לייצר 1 גרם גלוקוז צריך לפרק 2-3 גרם של חומצות אמינו. ככל שהצום נמשך יותר זמן כך פירוק החלבונים מואט על ידי הגוף כדי להישאר בחיים עוד קצת. לאדם בעל יותר מאגרי שומן פירוק החלבונים יהיה קטן יותר בהשוואה לפירוק השומן והשלב הזה יהיה ארוך יותר. הגוף מפסיק לפרק שומן כשאחוז השומן בגוף מגיע לכ-5%, אז מקור האנרגיה של הגוף יהיה חלבונים. מסת השריר מידלדלת באופן נראה לעין וגם באיברים פנימיים כמו הלב.

הסוף המוחלט

תסמינים נפשיים של הרעבה הם דיכאון, חרדה, היפוכונדריה, חילופי מצב רוח תכופים, התפרצויות זעם, עיסוק יתר באוכל ומחשבות טורדניות לגביו, פיתוח הרגלי אכילה מוזרים, איבוד עניין במין, התבודדות חברתית, ריכוז ושיפוט פגומים, ירידה ביכולות החשיבה. תסמינים נוספים הם האטה בקצב הלב והנשימה, וירידה בלחץ הדם וטמפרטורת הגוף. השלב הסופי באמת נקרא קטבוליסיס, נקודת האל-חזור הפיזיולוגית. לאחר חודש-חודשיים של צום או אכילה מצומצמת הנזק שנרם לגוף הינו בלתי הפיך ויוביל למוות ללא התערבות. הגוף ממשיך לפרק חלבון עד שמנגנון הפירוק, שגם הוא עשוי חלבון, מפורק עד למצב שהוא לא יכול לעבד יותר חלבונים. החל מהנקודה הזאת כל ניסיון להאכלה או התערבות ייכשל.

סיבת המוות במקרה הזה היא דום לב והפרעות קצב בלב, הנגרמים הן מירידת מסת השריר של הלב והן מחוסר איזון באלקטרוליטים (מינרלים כמו נתרן, אשלגן, סידן).

המקורות שהסתמכתי עליהם הם בעיקר ערכים בויקיפדיה, אך בחלק מהעמודים נראה שחסרים מקורות ברי סמכא. אתרים אחרים מציגים את אותו המידע בדיוק, לכן החלטתי להשתמש במידע בכל מקרה תוך כדי שאני מיידעת את הקוראים לאפשרות של אי דיוקים.

• http://en.wikipedia.org/wiki/Starvation_response
• http://en.wikipedia.org/wiki/Ketone_bodies
• http://en.wikipedia.org/wiki/Catabolysis
• http://www.aworkoutroutine.com/starvation-mode/
• http://en.wikipedia.org/wiki/Hypothalamus

אני חושבת שהתחלתי לעכל את זה רק השבוע, כשחשבתי על פוסט שמסביר את אופי הטיפול בהפרעת אכילה (הפוסט הקודם). חשבתי על כמה שזה עצוב שאני מסבירה כל כך בפשטות על נושאים מאוד כואבים למי שמתמודד איתם. בפוסט ההוא, הטיפול נשמע פשוט כמו אנטיביוטיקה או כמו אשפוז שבסופו אתם בריאים לחלוטין וממשיכים את חייכם כרגיל, אולם ה"חיידק" המדובר עמיד באופן בלתי נתפס.

אני זוכרת שאחד המורים בבית הספר נפגש ושוחח עימי על "נקודת האל-חזור" כשגילה שרציתי למות. זוהי נקודה שבה אתם מעכלים שהנזק שנגרם לגופכם הוא בלתי הפיך, שאשפוזים חוזרים ונשנים הרסו לכם את ההזדמנויות לשקם את חייכם ושלא תוכלו להבריא מהחשיבה החולה לעולם. זה קורה בגילאים מבוגרים, כשאתם מצטערים על מעשיכם לפני 10-20 שנה. אני מתחילה לעכל את זה שהחשיבה הזאת, הראיה שלי כלפי עצמי, ההתעסקות היומיומית הזאת באוכל והירידה במשקל, מערכת הרגשות המעוותת והאמביוולנציה ילוו אותי לעד. גם אם אשאר במשקל תקין ואוכל באופן תקין, אשתה מדי פעם ואוכל פרוסת עוגה בשלמותה עם כמה כדורי גלידה כמו כולם, אני הולכת להצטער על זה, להתבייש במעשה ולהאשים את עצמי בפשע הזה. אני עוד צעירה מכדי לדעת באילו נזקים גופניים "זכיתי", אבל צעירה מספיק כדי להשלים בגרויות, שלא עשיתי אפילו אחת מהן. זה מעיין האופטימיות היחיד שיש לי בפרוגנוזה המדכאת הזאת.

הכניסה להפרעה לא היתה משהו שיכולתי למנוע, הרי לא אמרתי לעצמי ביום אחד "אני שמנה ואני אוהבת את אנה ורק באמצעותה אצליח להגיע לרזון כי אני בהמה שבולסת כל היום ולא מגיע לי לאכול יותר מ-50 קלוריות ביום עד שאראה 27 ק"ג על המשקל", וגם היום אני לא מתנהלת כך. חשבתם שזה ככה, לא? נערה צעירה שמחליטה לפתע ש"בא לה גם"? על הסיבה העיקרית לריבוי בלוגים כאלו כתבתי בפוסט הראשון שלי - כל התהליך נשמר בסוד מוחלט מהסובבים, וישראבלוג מספק סביבה נוחה ואנונימית לחלוטין. לפני חודש נשברתי ופתחתי את הבלוג האנונימי הזה מאותה סיבה בדיוק.

הפרעת אכילה אינה דרך חיים בה אתם בוחרים כמו צמחונות או טבעונות, היא פתיינית תחמנית שמציעה לכם פנטזיה במחיר מבצע ולא טורחת לציין שזו התחייבות לכל החיים - ועד שאתם מגלים את זה אתם עמוק בפח. אף פעם לא ניסיתי לעשות דיאטה, גם לא היו לי יעד או חוקים, הטינספו שלי היו אנשים אמיתיים שפגשתי ומשפטי המוטיבציה שלי נאמרו לי בעוקצנות. אף פעם לא היה לי בלוג דיאטה, אבל היה לי בלוג אישי והייתי חשופה לבלוגי פרו אנה. חשבתי שהמעטים שנתקלתי בהם היו מזעזעים, לא יכול להיות שבנות רזות באמת מאמינות שהן שמנות. בלוג אחד נחרט במוחי - מישהי שנחשבה בעיני רזה העלתה תמונות של עצמה (!) בתחתונים (!) וכתבה שהיא שמנה ושהיא הקיאה היום. נגעלתי מההתנהגות שלה כמו שאתם נגעלים בדיוק, לא ראיתי משהו דומה לזה עד אז.

במקביל הפסקתי לאכול כריך בבית הספר כי אמא שלי קנתה לחמניות בחבילה של 10, ועד שעברו עשרה ימים הן כבר הפכו למגעילות. באופן בלתי מכוון הפחתתי בכמויות האוכל ואכלתי בכלים קטנים יותר, כשעד היום לא ידועה לי הסיבה לכך. זה יישמע קלישאתי במיוחד, אבל לא שמתי לב שירדתי במשקל גם כשאמרו לי שרזיתי כי לא ניסיתי לעשות דיאטה והכל קרה מעצמו ללא שליטתי. בקיץ ישבתי עם אחותי מול המחשב וקראנו הרבה שטויות ברשת חברתית של ילדים ונוער, וראינו טיפ של מישהי להורדת הבטן - כפיפות בטן שלוש פעמים ביום. אימצתי את ההרגל הזה, כשבמקביל אני ואחותי רצינו מנוי לבריכה בקרבת הבית כדי לבלות שם את ימי הקיץ. היינו נמצאות הרבה בבריכה, אפילו 3-5 שעות ככה שאכלתי פחות, וגם המשכתי בקביעות לעשות את כפיפות הבטן. אני לא יודעת מתי הכל השתבש, אבל התחלתי לבצע כפיפות בטן בכל פעם שהייתי לבד, התחלתי להגביל את הצריכה הקלורית שלי שלי במכוון, אכלתי בערך אותו הדבר בכל יום והבריכה הפכה לכלי לשריפת קלוריות. עדיין נגעלתי מההתנהגות של "האנורקסיות המטומטמות שזורקות אוכל לפח" שראיתי בישראבלוג.

את ההלם חטפתי בסוף הקיץ כשכל המשפחה שלי נשקלה, כולל אני. לא שמתי לב שהשתנתי כלל אבל המשקל הראה שאני שוקלת 10 ק"ג פחות ממשקלי שנה קודם לכן - ממישהי בעודף משקל הפכתי למישהי שנמצאת בגבול התחתון של המשקל התקין. מילדה דחויה שספגה הקנטות בכל תחום אפשרי ולא היו לה חברים, הפכתי לראשונה למישהי "רגילה" שאין לה איזושהי חריגות לצחוק עליה. מה שקרה בשנים שלאחר מכן הוא שהתביישתי שיחשבו שאני "אנורקסית מטומטמת", אז לעתים נהגתי לאכול רגיל ליד אנשים ובעיקר במסעדות או בבית הספר, ואז לפצות על כך באכילה מצומצמת. צילמתי תמונות שלי עם אוכל, בישלתי, דאגתי להשוויץ במזון שיש לי ודיברתי הרבה על מתכונים ודברים שאני אוהבת לאכול. הצליח לי היטב עם שכנוע הסביבה בכך שאני מהאנשים האלו שאוכלים המון ולא משמינים, הטיפוסים עם חילוף החומרים המהיר - אפילו המשפחה שלי האמינה.

הכל נראה רגיל מבחוץ והתנהגתי כאילו הכל רגיל. נכון, הייתי כמה שנים בתת-משקל, והמשקל שלי ירד מעט למרות שהגובה שלי עלה, אבל לא נראה שיש בעיה חוץ מחוסר תיאבון. בשלב כלשהו התפרצה אצלי הפרעת נפש כלשהי ודרדרה אותי לתהום עד שנשברתי וסיפרתי למשפחה שלי את האמת. עכשיו אין דרך חזרה ברגע שהם יודעים, אני לא יכולה למחוק את המידע הזה מהמוח שלהם ובייחוד בשלב כה מתקדם שכבר ברור שהחשיבה החולה שלי לא תיעלם. ומי הם חשבו שאני? - "אנורקסית מטומטמת" שחושבת שהיא שמנה ומסתכלת על תמונות של עצמות עם משפטים נדושים. רצף של טעויות הרות גורל.