חיפוש ברשת של השפעות הצום על הגוף מניב תוצאות רבות באנגלית, אך בעברית הוא נכשל ומוביל לאתרים מסחריים לא רלוונטיים. חשבתי שסיכום הנושא בפוסט בעברית יקל על הקוראים שאינם מעוניינים לקרוא על הנושא בשפות זרות. היכרות של מנגנונים בגוף עשויה לעזור לנו לתכנן את תזונתנו באופן טוב יותר. יכול להיות טריגר.
התוצאות החיצוניות שאנחנו מכירים הן ירידה במשקל, עייפות, כאבי ראש, התייבשות ורעב או לחילופין חוסר-תיאבון. אנשים חושבים שצמצום אכילה קיצוני מכניס את הגוף למצב הישרדותי הגורם לו לשמור את כל המזון הנצרך כשומן עד כדי עצירת הירידה במשקל או עליה במשקל. זה נכון באופן חלקי - הגוף אכן שורף פחות קלוריות ביום, אולם זה רק מאיט את הירידה במשקל במקצת - התגובה ההישרדותית הזו כל כך זניחה שהיא לא תעצור את הירידה. העליה במשקל לאחר צמצום אכילה קיצוני נובעת משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שאתם אוכלים המון לאחר מכן כתוצאה מרעב (בולמוס), והשניה היא אכילת קלוריות שאתם לא מחשבים.
צום של שעות בודדות
תחושת הרעב היא הדבר הראשון שמרגישים כאשר לא אוכלים זמן מה, בטווח של כמה שעות. כיום מקובל להאשים את איזור ההיפותלמוס במוח כאחראי לבקרת השובע והרעב בגוף, ופגיעה בו תגרום להפרעה בבקרה הזאת (יתר או חוסר תיאבון). האיזור מעורב גם בבקרת השינה, הרביה, טמפרטורת הגוף, הצמא והשעון הביולוגי.
גלוקוז (נקרא גם סוכר ענבים, חד-סוכר) הוא מקור האנרגיה הראשי של הגוף והוא מזוקק מפחמימות כאשר הן מסופקות באופן קבוע. כאשר הגוף מקבל יותר מדי גלוקוז הוא אוגר אותו, וכשהוא לא מקבל די גלוקוז הוא מפרק חומר בשם גליקוגן. הגליקוגן הוא חומר זמין שנאגר בכבד ובשרירים ובנוי משרשראות גלוקוז - הגוף מפרקו בשעת הצורך בחזרה לגלוקוז והמאגר אוזל כעבור כ-6 שעות (מדובר על כ-700-800 קלוריות).
ימין: מיקום ההיפותלמוס במוח. שמאל: מבנה הגליקוגן - שרשראות של גלוקוז שניתן לפרק ולהרכיב.
צום של עד 72 שעות (שלושה ימים)
לאחר כ-6 שעות, הגוף מתחיל לפרק חומצות שומן. המוח חייב להשתמש בגלוקוז כמקור אנרגיה, לכן מאגרי הגלוקוז האחרונים של הגוף מנוצלים על ידו כששאר התאים משתמשים בשומן. השומן מפורק לגופי קטון מהם הגוף מסוגל להפיק אנרגיה, כשלאחר 3 ימים של צום 25% מהאנרגיה במוח נוצרת מאותם גופים, ולאחר 40 ימים של צום המספר מגיע ל-70%. את הגלוקוז המוח מקבל מעיבוד גליצרול, שהוא גם תוצר של פירוק שומן.
התמונה הימנית עוזרת להבין איך אפשרי שגלוקוז יהפוך לשומן. שמאל: גופי הקטון. (הראשון הוא אצטון)
צום מעל 72 שעות (שלושה ימים)
לאחר כ-3 ימים הגוף מתחיל בפירוק חלבונים. אין זה אומר שהגוף מפסיק לפרק שומן, שומן עדיין נשאר מקור האנרגיה העיקרי של הגוף. חלבונים מורכבים מחומצות אמינו, לכן התאים מפרקים אותם ומשחררים חומצות אמינו לדם. הכבד מסוגל להמיר את חומצות האמינו לגלוקוז, וכדי לייצר 1 גרם גלוקוז צריך לפרק 2-3 גרם של חומצות אמינו. ככל שהצום נמשך יותר זמן כך פירוק החלבונים מואט על ידי הגוף כדי להישאר בחיים עוד קצת. לאדם בעל יותר מאגרי שומן פירוק החלבונים יהיה קטן יותר בהשוואה לפירוק השומן והשלב הזה יהיה ארוך יותר. הגוף מפסיק לפרק שומן כשאחוז השומן בגוף מגיע לכ-5%, אז מקור האנרגיה של הגוף יהיה חלבונים. מסת השריר מידלדלת באופן נראה לעין וגם באיברים פנימיים כמו הלב.
הסוף המוחלט
תסמינים נפשיים של הרעבה הם דיכאון, חרדה, היפוכונדריה, חילופי מצב רוח תכופים, התפרצויות זעם, עיסוק יתר באוכל ומחשבות טורדניות לגביו, פיתוח הרגלי אכילה מוזרים, איבוד עניין במין, התבודדות חברתית, ריכוז ושיפוט פגומים, ירידה ביכולות החשיבה. תסמינים נוספים הם האטה בקצב הלב והנשימה, וירידה בלחץ הדם וטמפרטורת הגוף. השלב הסופי באמת נקרא קטבוליסיס, נקודת האל-חזור הפיזיולוגית. לאחר חודש-חודשיים של צום או אכילה מצומצמת הנזק שנרם לגוף הינו בלתי הפיך ויוביל למוות ללא התערבות. הגוף ממשיך לפרק חלבון עד שמנגנון הפירוק, שגם הוא עשוי חלבון, מפורק עד למצב שהוא לא יכול לעבד יותר חלבונים. החל מהנקודה הזאת כל ניסיון להאכלה או התערבות ייכשל.
סיבת המוות במקרה הזה היא דום לב והפרעות קצב בלב, הנגרמים הן מירידת מסת השריר של הלב והן מחוסר איזון באלקטרוליטים (מינרלים כמו נתרן, אשלגן, סידן).
המקורות שהסתמכתי עליהם הם בעיקר ערכים בויקיפדיה, אך בחלק מהעמודים נראה שחסרים מקורות ברי סמכא. אתרים אחרים מציגים את אותו המידע בדיוק, לכן החלטתי להשתמש במידע בכל מקרה תוך כדי שאני מיידעת את הקוראים לאפשרות של אי דיוקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
