התעוררתי אתמול בבוקר משיחת טלפון מחברה "עוברת אורח, אני והבחור מהעבודה נוסעים לטייל. את באה איתנו." לא ממש קלטתי מה קורה, וברבע ל9 מצאתי את החברה בחדר שלי מכריחה אותי לקום ולהתלבש, ואחרי הרבה מכות (בעיקר מצידה) נוצר מצב שנסעתי למסלול הליכה.
המקום ממש מקסים, והוא היה יכול להיות הרבה יותר מקסים אם לא היה צריך לעבור בדרך בכפר ערבי. אני חייבת לציין שזה בכלל לא היה מלחיץ להיות בעלייה תלולה, בפקק, עם בחורה שנוהגת באוטו הילוכים, מוקפים במכוניות עם מספר ירוק כשאנחנו יותר חשופות מלבושות.
אחרי הרבה צווחות וסינונים של "מפגרות" מצד הבחור, הגענו בשלום והתחלנו את המסלול.
אם יש משהו אחד שאני נוראית בו הוא ירידות. את כמות הפעמים שהחלקתי או כמעט נפלתי או הכרחתי את הבחור להחזיק אותי לפני שאפול אל מותי, אי אפשר לספור על שתי ידיים. ואחרי יותר מדי ילדים קטנים שעברו אותנו וצחקו עליי הגענו למטה.
מה שנורא מבאס בחגים, זה שכל עם ישראל ואשתו וגם הדודה, נזכרים שקיים טבע ויוצאים לטייל. בעיקר הדוסים. לא שזה הפריע לנו להיכנס למים בביקיני קטנטן ולקבל מבטי שנאה מהאימהות, כן? אני די בטוחה שהרסנו את הילדות והחיים לכמה דוסונים קטנים. אם הם יחזרו בשאלה, הם ייזכרו בנו, תהיו בטוחים בזה.
אגב, זה בכלל לא מטריד לשחות ושהדגים מסביב מנסים לאכול אותך. בכלל לא.
נאצלתי לאכול אוכל כשל"פ כי אני חברה טובה ולא אוהבת להתרברב בפיתות שלי אל מול כולם, והאמת שזה הרבה פחות נורא משציפיתי. הצלחתי לאכול חצי לחמניה לפני שזרקתי אותה על הבחור בתירוץ של "אתה נראה רעב, בוא תאכל.". לבחור שלום.
את הדרך חזרה איכשהו, באמת שאין לי מושג איך, הסכמנו לעשות דרך המסלול, רק בדרך ההפוכה, משמע בעלייה. למרבה הפלא אני זו שהובילה וכמעט מתתי מחוסר אוויר רק 3 פעמים. כל האנשים שעשו את המסלול בירידה הסתכלו עלינו כמו על גיבורי על, ואיחלו לנו בהצלחה כאילו אנחנו הולכים מינימום להילחם במלחמת לבנון השלישית.
כשהגענו לאוטו עשינו בקרת נזקים ואני היחידה שלא נשרפה. זה חתיכת הישג בהתחשב בזה שאני הייתי הייצוג של האשכנזים בטיול הזה. (והם צחקו עליי כשנמרחתי בקרם הגנה כל חצי שעה)
בגלל הסבל שהם העבירו אותי, לי ניתנה הזכות לבחור איפה לאכול, ואני זכיתי לסושי שהייתה לי דודא אליו כבר שבועיים בערך.
בקיצור, אפשר לסכם את הטיול כאחלה דבר, ובהחלט אחזור לשם כשבני ישראל יחזרו הביתה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
