אני די מרגישה כמו סטטוס קוו בקליפ, אין לי שמץ שלי מושג מה אני עושה, כי הרי ג'וב זה שם המשחק.

גורמים לנו להרגיש ב"צבא" עם הנשק, והצעקות והזמנים, אבל תכלס זה הכל הצגה, ועוד 4 חודשים אני אשב לי במזגן שלי בלשכה ואצחק על מלשבים.

אז התגייסתי לי.

הייתי אמורה להגיע לירושלים, ופחות או יותר הגעתי שנייה לפני שהאוטובוס האחרון נסע, במזל הספקתי. אז עליתי עליו ואיתרתי די מהר את שאר הבנות שאיתי בתפקיד (לצעוק באוטובוס מי מתגייסת איתי די עזר), ונוצר חיבור מהיר.

בבקום הכל זז כל כך לאט, זה מדהים... ובכלל לא עזר שבאמצע אימות הנתונים נפל החשמל לאיזה רבע שעה. 

הפחד הכי גדול שלי היה מהחיסונים, כי מחטים ואני לא הולכים טוב ביחד. למזלי הבחורה שעשתה לי אותם הייתה עדינה, והבחור שישב לידה חפר לי מספיק כדי שלא אשים לב שזה קורה. אבל מה שכן כאב הוא לקיחת הדם מהאצבע, או כמו שאחת הבנות אמרה "ממש חוברת צביעה עשה עם הדם שלי".

אחרי הרבה טרטורים, והמבורגר שאני די בטוחה שזז בחדר אוכל, קיבלתי את המדים היותר מדי גדולים שלי ועליתי על האוטובוס לבה"ד 11,

ושם הכרתי כבר את כל הבנות והבנים (אם אפשר לקרוא להם ככה) שיהיו איתי בקורס.

כמה דברים שלמדתי בשבוע שלי בצה"ל:

-מתרגלים לאוכל. אחרי 3 ימים ככה, אתה לומד להכיר מה טעים ומה יגרום לך לבלות את השעת טש בזמן איכות עם האסלה.

-כשאומרים לכם שהבה"ד כל כך ישן שהוא מתפרק, אל תזלזלו. אנחנו מצאנו את עצמנו עם חור בתקרה וחתול בחדר. והחתול לא נכנס דרך הדלת.

-כשאתם שואלים את המפקדים שאלה והם אומרים לכם "זה יוגדר בהמשך", אין להם מושג על מה אתה מדבר.

-המפקדים לא יודעים לחסום פייסבוק. זה די קשה לקחת את המפקד ברצינות אחרי שראית יותר מדי תמונות מביכות שלו.

-מכירים מים בטעמים? במיימיה זה אותו דבר, רק בטעם אדמה.

-אל תנסו לבדוק אם הספריי פלפל עובד... אתם תגלו שהוא עובד כשאתם על הרצפה, נחנקים, משתעלים ובוכים.

-ככל שעובר הזמן הבושה נעלמת. אם ביום הראשון כל הבנות התלבשו עם המגבות עליהן, היום אנחנו מתחברות לשיר "חבל שאי אפשר ללכת עירומים".

-אם יש לכם משקפיים, תשתדלו לא להוריד אותם. אחרת תגלו שהבחורה ששאלתם אותה "נו, אז מה אוכלים היום?" היא המפקדת האישית שלכם.

-משתלם שיש חבר חייל, אתם יודעים את רוב החומר שמלמדים, ואפילו מתקנים את הרספי"ת.

לחיי שנתיים (פחות שבוע) קלות, ושנגיע למזגן מהר.