היעלמות יהיה ביטוי קל מדי יחסית למה שקרה כאן. אני חושבת שהזנחה פושעת יתאר את המצב הכי טוב.

אבל ככה זה כשאת קורסיסטית, עד שאת חוזרת הביתה את רק רוצה:

לישון

לישון

לישון

לישון

סקס

ולישון

אם הסקס מגיע בזמן שאת ישנה, עוד יותר מבורך.

והכי נורא? שאני קורסיסטית כל כך הרבה זמן, שכבר הספיקו להגיע טירונויות חדשות. עזבו את זה שהם צווחים זמנים בטונים שרק כלב יכול לשמוע, המפקדים שלהם, שעד שהם הגיעו והבה"ד היה נתון לחסדנו בלבד היו החברים הכי טובים שלנו, עכשיו בשביל לעשות פוזות על החיילים שלהם מתייחסים אלינו כאילו מינימום התגייסנו לפני יומיים. זה כבוד זה? שלא ישכחו מי פתח איתם שולחן בשקם.

מכירים, או ליתר דיוק מכירות את חוק הקלוריות? כשאת בבסיס את סופרת כל פרוסת מלפפון שאת אוכלת, אבל בבית הקלוריות לא נחשבות. דפקת המבורגר בשבת? זה שווה כמו לחסה עם עובש בעידית.

לכל המלשבי"ם העתידים להיות ג'ובניקים שטוענים שהם רוצים כמה שיותר רחוק מהבית: אל. פשוט אל. באמת שאין יותר טוב מהאוכל של הבית, המיטה שלך, המזגן(!!!) שלך, האפשרות לצאת על אזרחי בערב והכי חשוב השקט שלך, כשאת יכולה לדבר בטלפון בלי שיצוץ לך איזה ראש מאחורייך ויאזין לשיחות שלך עם החבר.

הנ"ל לא מתייחס לאנשי המכינות והש.ש למיניהם, אתם כבר אבודים.

רק חשוב לי להגיד שכולנו עם החיילים שנמצאים בעזה. יש לי שם ידידים טובים שלא דיברתי איתם כבר שבועיים והלב שלי נופל לתחתונים בכל פעם שאני שומעת על הרוג חדש, וההרגשה לא משתפרת כשאני מבינה שזה לא מישהו שאני מכירה, כי כל הרוג הוא כמו בן משפחה או חבר. אתם מדהימים וחזקים ואני שולחת לכם את כל האהבה שקיימת! תודה לכם.