אני לא מבינה למה לעזאזל הבלוג הזה קיים!
אני פשוט לא מבינה למה הוא קיים...
פתחתי את הבלוג הזה כדי להוציא עצבים, להציג את עצמי מאחורי כל החיוכים המטומטמים.
להיות עצמי בלי הצנזורה המזורגגת שאני משתמשת בה בדרך כלל.
אבל הבלוג נסגר.
נחתם.
למה?
כי זה היה קשה מדי להקליד, קשה מדי להרגיש.
לא יכולתי להקליד על עצמי יותר משתי שורות בלי לפרוץ בבכי.
אני לא בוכה בפני אנשים, אף פעם לא, אני רק מחייכת וסוגרת הכל מאחורי חיוך.
אבל עכשיו פאקינג 3 לפנות בוקר, ועובדה, אני עדיין בוכה.
כמו שעשיתי כל לילה בזמן האחרון.
אני פשוט... נמאס לי.
והקטע הכי מפגר, אין לי אף אדם לספר לו על זה!
רק אנונימים.
החבר הכי טוב שלי נעלם מזמן, אני לא יודעת אם בכוונה או לא.
לשאר פשוט פאקינג לא אכפת יותר...
אפילו כשאני מוקפת אנשים, אני כל כך לבד.
ונמאס לי מהכל!
החל הגוף שאני נצאת בתוכו, ועד לנשמה שנדמה שאני מייסר בכוונה תחילה.
ואני לא יכולה להפסיק להקליד מילים.
ואני לא רוצה לסתום.
אני רוצה שכולם, מכירה אני אותם או לא, פשוט ישרפו.
ואני...
אני רוצה לעצום עיניים. לעזוב. ליפול. ולמות.
הבחורה היא מהבלוג,
אווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
