מאז ומתמיד הייתה לו את הבעיה הזאת. ההורים שלו אמרו לו:"זאת לא בעיה, זה קורה לכולם". הוא לא יכל להסביר להם בשלב הזה שזאת בדיוק הבעיה, כי הוא כבר היה שקוע מעל לראש במשבר גיל ההתבגרות. כמו כולם. הוא היה תלמיד לא טוב מדי ולא רע מדי. ממוצע. תלמיד של "פוטנציאל לא ממוצה". גם ספורטאי גדול הוא לא היה. מדי פעם בחוג כדורגל, או כדורסל. היו לו כמה חברים. הוא רב עם האחים שלו. בגיל 15 בערך הוא התחיל להרגיש בתופעה הזאת, שכאילו מישהו לקח את הממוצע והשכיח ביותר אצל כולם ויצר אותו. זה היה כנראה מה שפסיכולוגים מגדירים "חיפוש אחר האישיות", שקורה לרוב הילדים בגיל הזה. הוא התבגר. השיג מכונית. למד משהו כי ההורים לחצו. התחתן ונהיה אבא לשלושה ילדים, המספר השכיח ביותר. מצא עבודה טובה. זאת אומרת, עבודה שהוא מרוויח בה כסף. לא מעט ולא הרבה. כך עברו לו החיים. גיל עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים.

בגיל שישים ושבע הוא הלך לבדיקה. עד כה מצבו הרפואי היה תקין. הרופאים זיהו אצלו סרטן, מחלה נפוצה ביותר. הם אמרו שנותר לו שבוע לחיות.

הוא הלך לבית שלו וכתב על דף את המילים הבאות:

רגיל

ממוצע

נורמלי

שכיח

מצוי

נפוץ

כמו כולם

לאט לאט, כמקבל החלטה, הוא קרע את הדף לשני חלקים

ואז במהירות לארבעה, שמונה, שישה עשר, ואז קרעים קטנים כל כך שלא אפשר היה לספור

הוא יצא החוצה וצרח צרחה אדירה

כל השכנים שישנו באותו זמן שנת צהרים התעוררו והביטו בו בעיניים זועמות

לא היה לו אכפת

במשך שבוע שלם הוא הפר סדר וצרח וקילל ושמח ובכה וסוף סוף הוא הבין מה הייתה הבעיה שלו.

רק עכשיו, בפעם הראשונה בחיים הוא חי

ואז, אחרי שבוע, הוא מת

אני לא רוצה להיות כמו האיש הזה