אז אני הולכת לתומי לבית הספר. ברגל. מרחק לא גדול.

זמן קצר אחרי שאני יוצאת מהבית אנו רואה כלב. מתוק ברמות שאין לתאר. לא ניסיתי ללטף אותו ישר (ניסיונות שנגמרו רע אצל כלבים לא מוכרים), אלא קראתי בשקט:"איזה חמוד אתה!" והמשכתי ללכת. אני רואה שהוא הולך אחרי. יופי. תהיה לי חברה. הולכת אני והולכת, מצפה שהכלב יעזוב אותי באיזשהוא שלב, ילד לבית שלו, או למקום אחר (לא הייתה לו רצועה), אבל הוא ממשיך לעקוב אחרי. אני מתחילה לדאוג. מה אעשה כשאגיע לבית הספר? לאן הוא ילך? המצב לא השתפר, להפך, פתאום, משום מקום הגיח כלב גדול, שלא התעניין בי במיוחד, אלא רצה לשחק עם זה שמאחורי. אבל הוא נשאר נאמן לי, והגדול השתעמם אחרי כברת דרך מסוימת, והלך לדרכו. ככל שתמקרבים יותר לבית הספר, אני מתחילה לדאוג יותר ויותר. אין לי לב לברוח ממנו, והוא גם ימצא אותי במהירה (כלב=חוש ריח). מה לעשות?מה לעשות? הלחץ הולך ומתגבר. אני כבר יכולה לראות את בית הספר מרחוק, מנסה לחשוב מה לומר לשומר, וכל כך מרחמת על הקטן שהולך אחרי בנאמנות אין-קץ, ושעוד מעט יופרד ממני.

אני רואה אישה ואיש הולכים ברחוב. אומרת להם את הבוקר טוב המסורתי שלי (שהוא זכותו הטבעית של כל אדם בין אם הוא מוכר לי או לא), והאישה שואלת:" הכלב הזה, הוא שלך?" "לא" אני אומרת "ראיתי אותו איפשהוא והוא התחיל לעקוב אחרי, ואני לא יודעת מה לעשות איתו כי אני לא אוכל להיכנס איתו לבית הספר" על פני שניהם יש הבעת הבנה ואמפתיה. האיש שורק לכלב, קורא לו, אך זה נצמד אלי. לבסוף האיש לוקח את הכלב בשתי ידיים. כאן הדרכים שלנו מתפצלות. אני הולכת לבית הספר, והם... לא יודעת לאן. אני מקווה שהם אימצו אותו, או לפחות פירסמו מודעה. הם נראו לי אנשים נחמדים.

וזה היה אחד הדברים ההזויים ביותר שקרו לי השנה הזו.