בידיעה שאפגוש אותך לחמש שניות חטופות כתבתי לך מכתב. ידעתי שאתה תביא לי את מה שהיית צריך (ולא התעקשתי על כך. יכולתי להמשיך הלאה גם בלי החפצים האלה) ואני רק אסתכל עלייך בחיוך המדגיש את ההיקי על הצוואר ואחשוב שהמשכתי הלאה. הסיטואציה הזו חלפה בתת המודע שלי במשך שבועות ארוכים, המלטונין הכניס אותה לחלומות; בכל אחד מהם היה המבט הריק והרציני אליו נחשפתי בפעם האחרונה שראיתי אותך, המבט שכל-כך הכאיב לי. באיזשהוא שלב כבר באמת לא היה לי אכפת. לא עניין אותי אם אפגוש אותך או לא כל עוד אני מתקדמת בתהליך ההחלמה שלי.
כצפוי, המפגש לא קרה. אני לא יודעת אם תכננת שזה יהיה כך או אם עשית זאת במקרה, אבל החלטת להשאיר את הדברים שלי אצל חברה משותפת. צעד פחדני משהו. לא נעצבתי, הייתי בסדר גמור.
לקח חודש עד שהתחלתי להתקרב לזה, אבל בסוף הצלחתי וגם התגברתי על הפחד הכי גדול שלי - עשיתי את הניתוח! בשניות הכי כואבות במהלכו חשבתי על כך שזה כלום לעומת הכאב שאתה העברת אותי. והנה, שניהם חלפו. עכשיו הנפש שלי שלמה וגם הגוף. אתה יודע מה החלק הכי טוב? אני מרגישה שהחיים שלי יחזרו למסלולם, ששוב יהיו הרפתקאות. ניסיתי מספיק ריבאונדים אחרייך, הראשון היה יומיים וחצי אחרי, באמצע סופת שלגים מזדיינת בכפר קטן. הוא היה ישראלי. אמנם בהתחלה ביקשתי דוגי כדי שהם לא ישימו לב לדמעות, אך בסוף מצאתי גברים מספיק איכותיים שגרמו לי לגנוח את השם שלהם, ולא את שלך. אחד מהם היה גבוה מאוד וחנק אותי כפי שתמיד ביקשתי ממך. מסכן, גם הוא חשב שמשהו במיניות שלי חסר תקנה. גם הוא אמר שזה נראה כאילו פרופורציות הגוף שלי עוצבו עבור סקס בלבד.
בתחילת הקשר, כשהיינו שיכורים, אמרת לי שאתה יודע שבחיים לא תכיר עוד מישהי כמוני. כרגע אתה בטח שמח על כך אחרי שגילית כמה צדדים רעים יש לי, אבל יום אחד תתבגר מספיק כדי להבין מי הייתי ומה הפסדת. תבין שלמעשים חשיבות ענקית לעומת מילים. (חוץ מזה, מי ייתן ותמצא מישהי עם רמת ליבידו ממוצעת כשלך)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
