השיר הזה די גרוע. יש לי בערך אלף דברים לכתוב עליהם, אבל איכשהוא לכתוב על אותם ימים בוער לי משום מה.
כשאני שומעת אותו עולה לי תמונה אחת מדוייקת. יצאתי מהבניין ב14 במאי לאחר שעה אחת בלבד של ניסיון להתמקד. הניסיון נכשל כי הלב שלי פשוט לא פעל, ובלא פעל אני מתכוונת לאופן הפיזי. הלב המטאפורי היה דווקא רחב ומוקיר תודה על כל שאיני ראויה לו. כשיצאתי ראיתי את הדשא ירוק מתמיד, את השביל הרטוב בצבע כל-כך יפה, היער שמעבר לשכונה נראה מאובק פחות מתמיד, והכל היה לי מוזר. התמונה הזו, באיכות הגבוהה מדי, הייתה מעוותת. לא הבנתי למה בכלל מגיע לי לראות אותה, אך כמה שהייתי אסירת תודה על העובדה שאני מצליחה. הצלחתי אפילו לנשום באופן סדיר באותו זמן, מה שעוד יותר לא היה מובן מאליו. אני חושבת ששמעתי את השיר הזה ברקע, כשכבר הצלחתי להעביר את הצפצופים באזניים. אולי לא האזנתי לכלום והקישור הזה פשוט נובע מהתקופה שהייתה. שמחתי להיות בחיים ובו זמנית כאבתי, ידעתי שמהיום צריכה להתחיל ההחלמה.
וזה כבר נהיה סיכום של הכל בכל פינה. לראות את העצים והספה ולצחוק על כל הסיגריות שעישנו עליה, לעבור במגרש ולהצטלם למזכרת, לאכול מול כולם בלי להתבייש, להעביר עוד ועוד שעות באותו מקום רק כדי להגיע למיצוי. סוריאליזם במיטבו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
