חתכים

פרק חדש, תהנו.

פרק שני:

רק בצהריים אמא שלי באה אלי, ישבתי בתוך המלונה כי התביישתי שאנשים יראו אותי, אמא שלי באה וסגרה את הגדר כדי להסתיר אותנו מעיני העוברים והשבים ואני זחלתי מתוך המלונה.
"נו כישלון, אז אני רואה שאת לא ממש אוהבת כשאנחנו מתנהגים אליך ככה, אה? אולי ככה היינו צריכים לחנך אותך?" היא שאלה אותי בצחוק ואבא שלי שחרר אותי ומשך אותי בלי רחמים בקולר לתוך הבית, הוא העיף אותי על הספה והם נעמדו לפני כשמוניק ואחי הגדול, ג'ורג', מצטרפים.
"נו, אז מותר כבר להתעלל בה אמא?" שאל ג'ורג' ואמא שלי צחקה ואמרה: "בטח מתוקי, בהתחלה הבנים, תרככו אותה."
אבא שלי התקרב אלי וקרע ממני את הבגדים שלי, נותרתי ערומה והרגשתי ממש מושפלת, ניסיתי להסתיר את האברים המוצנעים שלי אבל ג'ורג' ניסה להתקרב אלי אז בעטתי לו בבייצים.
"מטומטמת! אל תרביצי לאחיך!" אבא שלי הרים אותי וג'ורג קשר את ידי, הם השכיבו אותי על הספה ופיסקו את רגלי.
"את התנהגת רע, אז מגיע לך עונש!" אמר אבא שלי והציא שוט, הוא החל להתליף בכוס שלי בכוח.
מה אני אגיד? ממש לא צפיתי את זה. זה באמת כאב לי מאוד, הוא ספר עשר ואז עשרים, ובסוף הפסיק כשהוא מתנשף אבל מרוצה.
"נו, מה למדת כלבה?" הוא שאל אותי בצחוק משוחרר.
שתקתי, לא ידעתי מה לענות לכזה דבר, ג'ורג' לקח את השליטה והצליף בי עוד פעמיים, אחרי זה התחיל להצליף על לחי אחת ואז על השנייה, זה כאב מאוד וצעקתי בלי בושה, נשבעתי למנוע עוד עונש כזה.
"אז, מה למדת?" שאל אותי ג'ורג' ואני אמרתי בגמגום קל: "עלי לענות לכם כשאתם שואלים אותי משהו ולא לפגוע בכם." אמרתי בשקט וג'ורג' נראה מרוצה.
"ועוד דבר כישלון, מעכשיו אנחנו אדוני בשבילך! כשאת מדברת אלינו את תפני אלינו באדוני ותבקשי רשות לפני זה!" אמר אבא שלי ואני הנהנתי.
"טוב אריק, השתעשתם טיפה, תעברו לדבר האמיתי." אמרה אמא שלי, היא ומוניק ישבו בפינה ואוננו להם באושר כשהן מביטות במחזה.
"אבא, הכוס שלה לא מגולח, תטפל בזה." אמרה מוניק.
"מיד יפתי." הוא אמר ושחרר יד אחת שלי, את השנייה הוא קשר לשולחן אוכל הגדול ונתן לי סכין מטבח פשוטה וצרח: "תגלחי!" 
ניסיתי, באמת שניסיתי למרוט את היער שגידלתי שם במשך שנים, אבל זה היה בלתי אפשרי פשוט, אבא שלי צחק ונתן לי את סכין הגילוח שלו, העבה והגסה בשביל השפם והזקן.
עוד פעם ניסיתי, הצלחתי למרוט את הרוב ומאוד כאב לי, בסוף הוא לקח את הסכין וגילח את השאריות כשהוא ממהר לקשור שוב את ידי השנייה.
התאפקתי מלבכות אבל לא יכולתי לעצור את הדמעות כשהוא לקח שוקר חשמלי והתחיל לתקוע לי אותו בכל מיני מקומות, בכיתי הרבה מאוד, אני מודה.
בסוף הוא שחרר אותי ושני הגברים תקעו אותי ביחד, בכיתי אפילו יותר.
"עכשיו תמצצי לאמא שלך, ובסוף גם תגידי לה תודה!" אמר אבא שלי ואני מיהרתי לעשות כמצוותו, כשהיא גמרה אמרתי: "תודה אדוני שנתת לי לענג את אשתך."
הוא סתר לי בכוח ואמר: "מעכשיו הן הגברות שלך, ואת מודה גם להן. עכשיו תמצצי לאחותך."
מצצתי למוניק ובסוף אמרתי: "תודה גבירתי שנתת לי לענג אותך, זה היה לי לכבוד."
מוניק חייכה חיוך זדוני וצחקה ברוע כשהיא אמרה לי לעמוד על ארבע והתיישבה עלי, וצעקה: "דיו סוס, דיו!" בכיתי מכאב ומהשפלה וסחבתי אותה למטבח.
אבא שלי משך אותי חזרה לחצר וקשר אותי בתוך המלונה בערום, הרגשתי כל כך מושפלת וחסרת אונים, ונשבעתי לנקום. 

אני מתחילה סיפור חדש, קוראים לו הקוטלת, תהנו!

פרק ראשון:
הכנסתי את הרובה למגירה והתיישבתי על המיטה, עושה את עצמי קוראת בשקט.
אמא שלי נכנסה לחדר, היא הביטה בי במבט של בוז וזלזול, כאילו חושבת: מה ילדתי בכלל?
"היי אמא! מה קרה?" שאלתי בתמימות, נותנת לה לחשוב שהיא שולטת בי.
"שומדבר, רק באתי להגיד שהמורה שלך התקשר היום. היית בבית הספר היום פייל?" היא שאלה אותי כשהיא משתמשת בשם הלא אמיתי שלי, איך שהיא קוראת לי תמיד: כישלון.
"לא, הרגשתי לא טוב אז הלכתי." אמרתי בשקט כשהבנתי שהיא עלתה עלי.
"למה לא התקשרת אלי? למה הלכת על דעת עצמך?" היא שאלה בכעס ואחותי התאומה נעמדה מאחוריה כשהיא צוחקת בשקט.
"כי לא היית לוקחת אותי, היית אומרת לי כבר לסבול בשקט." אמרתי בתמימות, אבל מאחורי ההצגה הזאת של "הילדה המתוקה" עמדה ילדה עם הרבה ניסיון חיים שבראשה התרוצצו מחשבות לא נעימות בכלל כרגע, לכל משפט כזה הייתה מטרה: להעליב כדי לא להתפתות ולהוציא את האקדח.
"זה לא נכון! את שוב מגזימה עם כל השטויות המטומטמות האלה שלך! את מטומטת פייל, למה בכלל נולדת?!" היא שאלה בצעקה ואחותי אמרה: "אמא צודקת, את כישלון פייל, למה את כאן בכלל?!"
"לא קוראים לי פייל, השם שלי הוא אלין, זה השם שנתת לי כשנולדתי, זוכרת אמא?" שאלתי בשקט ואמא שלי צעקה: "כן, כי כשנולדת לא היית כזה כישלון!"  "אבל השם של אנג'ל היה מוניק בכלל, כי היא נראתה כמו קוף קטן, זוכרת אמא? וגם עכשיו היא נראת ככה." אמרתי וחיוך רחב התפשט על פני למראה הבעת פניה של אחותי המטומטמת.
"אני אקרע אותך!" היא צעקה והתקרבה אלי באגרפים שלופים, כל כוחי נדרש שלא להוציא את האקדח מהמגירה ולהרוג אותה עכשיו.
היא ניסתה לתת לי אגרוף אבל תודות לאימונים המפרכים בסוכנות הסודית שאני עובדת בה עצרתי את האגרוף בקלות וכופפתי לה את היד.

"את לא יודעת כמה אני רוצה להרוג אותך עכשיו קופה, ויש לי כל כך הרבה דרכים לעשות את זה בשנייה זו ממש, ואני אעשה את זה, אם לא תתנצלי." אמרתי.
היא אולי הייתה צוחקת אם לא היה לה כואב כל כך והקולות המלחיצים מהעצם לה לא היו נשמעים עכשיו.
"כישלון שכמוך, תעזבי את המלאך הקטן שלי!" צעקתי אמא שלי.
"כשהיא תתנצל." אמרתי בפשטות ואנג'ל פלטה צעקה של כאב ומלמלה בשקט: "אני מתנצלת!"
"לא שמעתי מוניק, מה אמרת?" שאלתי ברוע והבטתי באמא שלי בגבות מכווצות מרוב זעם, היא החזירה לי מבט והוכיחה שזה הדדי.
"אני מתנצלת! אני מבקשת סליחה פייל!" היא צעקה.
"איך קוראים לי מוניק?" צעקתי.
"אלין! אני מצטערת מאוד אלין! בבקשה תשחררי אותי!" היא כמעט בכתה.
"בסדר." אמרתי והעפתי אותה בקלות לעבר אמא שלי, שני קופות מטומטמות שכבו עכשיו על הרצפה.
"עופי החוצה פייל! אני לא רוצה לראות אותך עד מחר בבוקר, את ישנה היום על המדרגות!" צעקה אמא שלי, כמעט צחקתי בקול רם.
התיישבתי על המיטה והבטתי בפנים הסמוקות שלה כשאני אומרת שאושר רב משהרגשתי אי פעם: "לא!"
"טיפשה! עופי כבר החוצה כישלון! אריק בוא תעיף את הכישלון הזה מהבית שלנו!" צעקה אמא שלי ואבא שלי, עם כל הגובה והשרירים שלו, הגיע מיד והרים אותי ביד אחת. הרגשתי כמו תינוקת קטנה כשהוא העיף אותי מחוץ לדלת ונעל אותה.
היה לי קר מאוד, לבשתי רק פיג'מה קלה, קפאתי מקור.
"אמא, אבא, תנו לי שמיכה! תנו לי להתלבש כמו בנאדם!" צעקתי והדלת נפתחה, אמא שלי עמדה בפתח.
"אבל את לא בנאדם, את כישלון, את כלבה. אריק, בוא שנייה!" היא צעקה ולחשה לאבא שלי משהו באוזן, הוא צחק והרים אותי שוב, ניסיתי לבעוט בו אבל זה היה פשוט חסר טעם, הוא הרחיק אותי ממני בקלות ובעטתי רק באוויר.
הוא הביא אותי למלונה של הכלבה שלנו שמתה מזמן וקשר אותי לרצועה ואז הלך כשאני נשארת לקפוא למוות מאחור.