| 11/2013
אני שונאת צביעות
היום באה סבתא שלי לבקר אותנו, אמא שלי מאוד כועסת על סבתא שלי בגלל מקרה שקרה להן בילדותה, כשסבתא התקשרה בבוקר להודיע שהיא מגיעה לבקר אמא שלי נשמעה כל כך שמחה וצוהלת בטלפון, אחר כך כשהיא נתקה, שאלתי אותה למה היא שמחה כל כך, הרי היא שונאת את סבתא, והיא אמרה לי בשקט: "אסור להעליב אנשים, צריך לתת להם להרגיש כאילו רוצים אותם, גם אם לא."
"אבל זו צביעות! יכולת להגיד לה שאנחנו נוסעים לאנשהו, לבקש ממנה לא לבוא..." צעקתי עליה אבל היא קטעה אותי.
"זה יפגע בה, וזה לא בסדר." אמרה אמא שלי ואני הבטתי בה בכעס והלכתי לחדר שלי, חשבתי עד כמה אני שונאת צביעות, כמה שאני שונאת אנשים כאלו.
להיות צינית זה בסדר, לפעמים מותר אפילו לשקר שקרים לבנים, אבל צביעות זה דבר מגעיל, זה יותר גרוע משקר, זה שקר עם גועל בתוספת.
אולי זה בסדר להתנהג ככה לאנשים שאתה לא קשור אליהם כל כך, שאתה שונא אבל אסור לך להראות את זה, אבל בתוך המשפחה? זה פשוט גועל נפש לדעתי.
זה לא בסדר להתהג ככה, ולמרות העובדה שאני תמיד מנסה לגרום לזה להפסיק זה ממשיך לקרות, למרות שאני תמיד מנסה לא להתנהג ככה זה קורה גם לי.
הפעם שהכי הרגשתי לא בסדר עם זה הייתה כשהייתי בת שתיים עשרה, עשיתי ארוע ממש יפה באולם ושבועיים לפני זה דודים שלי הודיעו שהם טסים לאמריקה, דודים שלאמא היה ממש חשוב שיגיעו וגם הבטיחו להגיע, סידרו להם שולחן שלם באירוע והם טסו ולא הגיעו.
אחרי חודש נסענו לארוחה אצל דוד מצד אבא שלי, גם הם היו שם וכל הדרך אמא שלי קיטרה כמה שהם לא אנשים טובים, כמה שהם בני זונות וכל מיני כאלה.
כשהגענו ואמרנו להם שלום אמא שלי הייתה ממש נחמדה אליהם, היא צחקה איתם והכל ואני ניסיתי להראות להם בדיוק מה אני חושבת על ההתנהגות שלהם, וששום מתנה עלובה שכתוב עליה: "אני כוכב" מהוליווד לא תתקן את ההרגשה שלי, אבל אמא שלי נתנה לי מכה קטנה במרפק שאומרת: "תתנהגי יפה."
הלכתי משם, אמא שלי באה אחרי ואמרתי לה שהיא מתנהגת מגעיל, שאם היא חושבת משהו שתגיד, שזה לא יפה.
הייתי ממשיכה אם היא לא הייתה קוטעת אותי ואומרת לי להתנהג כבר כמו בנאדם, היו לי כל כך הרבה דברים להגיד, אבל שתקתי.
שתקתי ובתוך תוכי הר געש קטן התפרץ, רציתי לבוא אליהם, להגיד להם כל מה שאני חושבת עליהם בפרצוף, להגיד להם הכל, אבל עצרתי את עצמי.
אמרתי שאין טעם, זה לא יעזור. אתה לא צריך לנסות לשנות אנשים, בני זונות תמיד יישארו בני זונות, אתה פשוט צריך ללמוד לחיות עם זה ולהבטיח שלא תהיה אחד בעצמך, עד כמה שאתה רוצה להגיד להם את זה אתה חייב להבין שזה פשוט חסר טעם, חסר תועלת.
הבטחתי לעצמי בלב בחיים לא להיות כזאת, כלפי אף אחד. מאז אני אף פעם לא מסתירה מה שאני חושבת, אני עושה כל דבר כדי להראות לאמא שלי שהרבה יותר קל בלי הצביעות הטפשית הזאת, אבל בינתיים זה רק פוגע בי.
זה פוגע בי כשאני מנסה להתנהג ככה עם המורים שלי, עם המשפחה שלי, עם החברים שלי. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מקורקעת או בריב עם מישהו.
עם השנים וויתרתי על הניסיון המטומטם שלי, הבנתי שכמה שאני אנסה אמא שלי לא תבין, ואני סתם הורסת לעצמי את החיים.
שנאתי את זה, אבל מדי פעם התנהגתי ככה בעצמי, חדלתי מניסיונתיי והתחלתי להתנהג בצביעות בערך כמו כל בנאדם ממוצע: עשרים וארבע שעות ביממה.
לדעתי צביעות היא מקור גדול של רוע, מצד שני גם מגן חשוב מאוד, אם ישראלי יגיד לערבי בפרתוף שהוא שונא אותו זה יסתיים רע, וככה לגבי כל דבר, בלי הצביעות הזאת נהיה כים מידי, זה יכול להביא להרבה מריבות.
אני פשוט שונאת להודות בזה, אבל כמה שאני שונאת את זה, צביעות זה דבר חשוב שאסור שיעלם.
עכשיו אני שונאת את עצמי יותר מתמיד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
