Miss Smarty

הלוואי והייתי מפסיקה לשנוא את האדם שפעם כל כך אהבתי ומתחילה לאמץ את רגש האדישות כלפיו.

זה היה פותר הרבה בעיות.

טיפש מי שחושב ששנאה זה ההפך מאהבה. בשני המקרים אתה מתייחס באופן כלשהו לבנאדם, ורק האדישות תוכל לגאול אותך מהמצב.

שימו לב - הסבר מטריף חושים:

 - שניכם מאוהבים וטוב לכם. אתם ממלים זה את זה באנרגיות טובות. כל החיים שלכם סובבים סביב "נדנדת האהבה".

 - באופן מפתיע ולא ברור הוא נפרד ממך. אתה שבור ובוכה. שואל "למהההההההה?!?!?!?" בדמעות, מתבוסס בדמך ועוד אלמנטים של מת.

 - אופוריה מציפה אותך במהרה. אתה אומר לעצמך "יאללה, מה כבר קרה? יש מלא דגים בים.. אם בנים שווים דגים אז אני שווה חכה!" . 

 - אתה מכיר בעובדה שאתה משקר לעצמך ומתוסכל מהמחשבה שאדם אחד יכול להשפיע עליך בצורה כזאת משמעותית.

 - נוצר אצלך הזעם. כל רגשות האהבה שלך כלפי אותו אדם הופכים לשנאה. אתה מנסה לשכנע את עצמך שאתה כל כך שונא את האדם ההוא שבעצם אתה שוכח כמה שהוא משפיע לך על החיים (וזה רק כי אתה מאפשר לו).

 - אתה מאבד את זה סופית. אתה כועס יותר מאי פעם ומאבד שפיות. כל הסובבים אותך לא מבינים מה קורה לך, אבל אתה יודע טוב מאוד, זאת אותה התעסקות בשנאה.

 - המצב הרצוי. זהו... אין לך כבר דעה כלפי האדם. הוא הופך בשבילך לזר. אין לך דעה עליו, לא חיובית ולא שלילית. אתה לא מעסיק את עצמך במחשבות עליו (בין אם אוהבות ובין אם שונאות). 

 - האדישות הובילה אותך למקום נפלא. אתה מאוזן ורגוע. מרוקן מכל רגש שנאה.

אני כרגע במצב בו אני מאבדת את זה לגמרי. איפה האדישות שלי?