נשכבנו במיטה, עייפים ותשושים. חשבנו על היום שהיה, על הטיול, על התמונות שצולמו, על החיים ועל מה שיבוא מחר.
הבטתי בחלון, חושך. כלב נובך מרחוק.
הוא נרדם בנשיקה, אני לא יכולתי. כל כך טוב לי בנקודת זמן הזאת שלא רציתי.
המשכתי לשכב שם עוד שעה ועוד שעתיים, מקשיבה לצלילי הלילה הנשמעים מבחוץ.
חשבתי על איך שהחיים ממשיכים. כל האנשים שמתו שהעולם המשיך בלעדיהם. כל האנשים שנתקעו שהעולם מתעלם מהם. כל האנשים שנמצאים בחופשה עכשיו, בדיוק כמוני, ורק לא רוצים לחזור למציאות שלהם, להורים, לילדים, לעבודה, לתשלומים.
עצמתי עיניים וראיתי שדה פרחים. ורדים אדומים, ורדים לבנים, רקפות וחמניות. כולם מסודרים בשורות.
הרוח נשבה בעדינות, בקלות; כאילו מלטפת את הפנים שלי ומרגיעה אותי שהכל יהיה בסדר.
החלטתי לרוץ. לרוץ מעבר לפרחים, הכי מהר שיכולתי.
מעדתי.
נשכבתי על האדמה, לחה ורכה כמו מיטה. הרגשתי כאילו שהפרחים עוטפים אותי בחיבוק חזק ומתמשך ולא נותנים לי ללכת.
ראיתי אותו מולי, מחייך את החיוך החם והאוהב שלו, מחבק אותי בדיוק כמו שהפרחים מחבקים אותי עכשיו.
טוב לי, אני בבית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
