אני מצטעת על כמה דברים בחיי בשנתיים וחצי האחרונות.

על כך שהייתי חלשה מידי ונתתי לגברים להתנהג אליי בצורה שבה התנהגו.

על כך שנתתי לאשפוז הכי משמעותי בחיי להעיף אותי כי הייתי צריכה להשתיק את הפחדים שלי ולחתוך את כל הידיים והרגליים.פרחתי באשפוז הזה . היה לי כל כך טוב .

על כך שנתתי לי' לצאת מחיי באשמתי ובאשמת הניסיונות האובדניים שלי .הוא היה הבן אדם היחיד שיכל להבין בי הכל בלי ביקורתיות ובלי כלום והייתה בנינו אהבה מטורפת ...אני עדיין אוהבת אותו ואני עדיין מנסה לרדוף אחריו .

על כך שהתחלתי עם הסמים דווקא עכשיו ,שאפר לומר שהגן ילדים הוא המקום היחידי בעולם שיכול להחזיק אותי שפוייה .לא רק הילדים אלה גם הצוות .אני יודעת שאם לא אמשיך שם שנה הבאה אני פשוט אקרוס מבחינה נפשית . זה יוביל לניסיון אובדני נוסף ולשטיות נוספות .

לנושאים אחרים -לא קל לי לחיות בבית שלי .עם המשפחה שלי שהיא ממש משוגעת .ובחיי שצריך יום אחד לבוא לפה כזבוב ולראות על מה אני מדברת .אמא שלי מתייחסת למה שבא לה ולמה שלא בא לא היא לא מתייחסת.אחותי הגדולה אם לא משאירים בית נקי מלחמה בבית מכון ומשטרות.ואבא שלי ?בא רק לבכות על אמא שלו מקבל קללות ובורח בחזרה אלייה .

אני מתה לעוף מפה . לקחת את הכלבה שלי ולגור לבד .אבל אין לי את האפשרות הכללכלית.

ב3.7 יש לי שיחה עם שתי מנהלות מהשירות כדי לדעת מה הולך איתי בשנה הבאה . אם הן יגידו לי שאיני ממשיכה אני פשוט אנסה להתאבד שוב