זה כל פעם מתווסף,
ונשמר עמוק בפנים.
ועם הזמן נעלם האור,
ונחבא בין הצללים.
הכל נשאר אי שם,
הכעסים והסודות,
כל הרגשות
וכל העלבונות.
אבל תמיד מגיע יום,
שבו הכל רועד, מתפוצץ,
מאיים לצאת החוצה,
או אותך לנפץ.
ואז זה קורה,
זה כמו פצצה גדולה,
כל הדברים הללו
יוצאים החוצה בסערה.
אז הבוקר איבדתי את הפלאפון שלי ונזכרתי שלא ראיתי אותו גם מאתמול בצהריים.
ואתמול תקפו אותי המון רגשות אשמה, על זה שאני עסדוקה בבעיות הקטנות שלי ולא שמה לב שלחברים שלי רע. לדוגמא, התברר שחברה שלי במצב די דכאוני עכשיו, ומרגישה שאין אפילו מי שיקשיב לה.
שלוש שנים אנחנו מדברות ויושבות ברוב המקומות ביחד, חולקות מוזיקה וחוויות משותפות, ורק היום אני מגלה את זה.
וכבר איזה שבוע יש לי סיוטים כל הזמן, שבהם אני חולמת שאמא שלי מתה או נעלמת. ואני לא יודעת למה, כי היא בסדר. היא אפילו שמחה יותר פעם. אבל קשה לי עם זה.
והרבה דברים עוד יושבים בי ממזמן, כאלה שאני לא באמת רוצה לדבר עליהם, וגם לא מדברת, עם אף אחד.
כי ככה אני מתמודדת עם הכל, מכחישה.
אבל להכחיש לא תמיד עוזר.
והיום מצאתי את עצמי מרגישה חרא ומתחילה לבכות באמצע החיים, הכל פשוט יצא החוצה, ואמא שלי מרגיעה אותי כמו שמרגיעים ילד אוטיסט קטן. אבל זה לא אכפת לי, כי כל מה שרציתי ואני רוצה גם עכשיו זה שהיא פשוט תחבק אותי.
גרמתי לה לאחר לעבודה ועכשיו אני מרגישה עוד יותר רע עם עצמי, כי אני יודעת שהמנהלת שלה מאוד כועסת על דברים כאלה.
בקיצור, הכל יוצא החוצה, כל הדברים השליליים שמנסים להחביא..
הם יוצאים בשלב כולשהו, ואז קשה לעצור את זה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
