עמדי על שלך, גם אם זה אומר לעמוד לבד

אתם לא מכירים אותי. בכלל.

אף פעם לא רציתם.

הייתם שקועים בעצמכם ולא ניסיתם אפילו להכיר אותי.

ואני שמחה על זה.

ואני עדיין זוכרת את הכאב הנפשי השורף כאילו זה היה בשבוע שעבר.

עדיין יש זכרונות שהייתי שמחה להיפטר מהם (אבל לא ממה שלמדתי),

עדיין כל מעשה תמים ואפילו כזה שמונע מדאגה כלפיי שנוגע בנקודה החלשה הזאת אצלי, 

מקפיץ ושורף לי את כל הפיוזים ברגע אחד.

אין אף אחד מסביבי כרגע שמבין או שמנסה להבין, למרות שכולם יודעים.

כל מי שהכיר אותי אותי בתקופה הזאת היה יכול לדעת, כי סיפרתי ובכיתי,

וסיפרתי להם גם,

וכלום.

כלום לא קרה עם זה.

עד היום הם מתפלאים מה קרה לי. נו באמת, מה קרה לי?

למה אני לא סובלת את המקום ההוא? בקושי את השם שלו אני אומרת.

למה ניתקתי קשר? למה???

זה רק מוכיח שאני צריכה לסמוך על עצמי, להיות עדינה עם עצמי, לסלוח, להבין, לתמוך.

אני רוצה שיתמכו בי, שיבינו, שיתמכו. הדדיות. בלי "אבל" ו"אם" ו"אני אחזור אלייך".

אני רוצה שיהיו שם בשבילי כשאני צריכה כי אני לא תמיד יכולה לעשות את זה בשביל אחרים, גם לי יכול להמאס ולהגמר הכוח. רק חבל שכשאני צריכה להיות טובה לאחרים כל הזמן, ושנמאס לי ונגמר לי הכוח מתפלאים ממני ומצפים ממני.

מה עם הציפיות שלי?

עריכה, יום למחרת.

"עדיין כל מעשה תמים ואפילו כזה שמונע מדאגה כלפיי שנוגע בנקודה החלשה הזאת אצלי, 

מקפיץ ושורף לי את כל הפיוזים ברגע אחד."

אם אני מתעצבנת בכל פעם כזאת,

זה אומר שהם ניצחו אותי ושתכלס אני עוד שם? שעוד לא התגברתי?

כ"כ לא רוצה להיות במקום כזה.

רוצה להתגבר ולהבין שזו הייתה עוד חוויה, סה"כ חוויה, לא אני.

רוצה עין טובה.