אמירה קטנה לפני הפוסט הקצת מלנכולי-
אני בן אדם מאוד שמח עם החברות ונחשבת אחת המצחיקות אם לא ה..
אבל לפעמים אני מסתגרת בעיקר עם אנשים חדשים ובעיקר כשכקשה לי להביע את מה שאני מרגישה.
אבל אני חושבת שזה כבר נושא לפוסט אחר.
למה קשה לי לסמוך על אנשים?
אבא תמיד אומר לי שאני עצבנית ושאני צריכה לקחת דברים יותר בקלות.
לחייך יותר, לשמוח יותר.
הייתי שמחה לקחת דברים יותר בקלות אבל איך זה אפשרי כשחונכתי על -
"אל תספרי לאנשים יותר מדי דברים עלייך"
"המשפחה היא האנשים היחידים שאת יכולה לסמוך עליהם"
איך זה אפשרי כשכל שיחה בבית הופכת לועדת חקירה,
כל סיפור שלי הופך לשאלון
כל התנהגות גוררת ביקורת.
איך אתה רוצה שאהיה שמחה?
איך אוכל לסמוך על אנשים מבלי לחשוד בכל דבר קטן שהם עושים כשכל אמירה שלי צריכה להיאמת ולהתעמת.
איך אני יכולה לחזור להיות פתוחה ומשוחררת כשהבית מרגיש לי לפעמים כמו כלא?
עריכה:
הרגיש לי שהנושא שפתחתי בתחילת הפוסט דווקא כן מבחר לי לפה וחבל לבזבז אותו על עוד פוסט מלנכולי .
אז למה קשה לי להביע את מה שאני מרגישה?
זה גם מתקשר לכל אותן שיחות שדיברתי עליהן למעלה שתמיד נגמרות בריב או ביקורת או שאלות שלא מתקשרות לשיחה עצמה.
תמיד הולכים מסביב לסיפור ולא מתרכזים בעיקר.
קשה לי להביע את מה שאני מרגישה כי אף פעם לא הרגשתי שבאמת מקשיבים לי,
תמיד אני הקשבתי לאחרים, תמיד אני התפשרתי או לא הסכמתי או הבלגתי.
בעיקר בבית, בחוץ אני יכולה לעמוד על שלי אבל בבית אין דבר כזה לא להסכים עם ההורים.
ההורים תמיד צודקים.
ואולי זו הסיבה שלא אהיה לגמרי שמחה בבית?
הפוסט הזה מלא הסתייגויות כי כך גם הבית שלי.