הרגיש לי שהנושא שפתחתי בתחילת הפוסט דווקא כן מבחר לי לפה וחבל לבזבז אותו על עוד פוסט מלנכולי .


אז למה קשה לי להביע את מה שאני מרגישה?
זה גם מתקשר לכל אותן שיחות שדיברתי עליהן למעלה שתמיד נגמרות בריב או ביקורת או שאלות שלא מתקשרות לשיחה עצמה.
תמיד הולכים מסביב לסיפור ולא מתרכזים בעיקר.

קשה לי להביע את מה שאני מרגישה כי אף פעם לא הרגשתי שבאמת מקשיבים לי,
תמיד אני הקשבתי לאחרים, תמיד אני התפשרתי או לא הסכמתי או הבלגתי.
בעיקר בבית, בחוץ אני יכולה לעמוד על שלי אבל בבית אין דבר כזה לא להסכים עם ההורים.
ההורים תמיד צודקים.
ואולי זו הסיבה שלא אהיה לגמרי שמחה בבית?

הפוסט הזה מלא הסתייגויות כי כך גם הבית שלי.