שלג... שלג אפור ורדיאקטיבי שיורד על שלדים של עצים מתים שמושכבים לכיוון אחד.. ככה גל הפיצוץ השכיב אותם.. זה כל מה נשאר מיער היפיפה שהיה פעם העולם הפנימי שלי..
זה כבר לא כואב, לא מעצבן ואפילו לא מעכזב.. זהו כבר ציון עובדה שאני
עדיין לא מצאתי מה לעשות איתו..
אני משותת בין העצים המתים ואוסף את השלג שנמס בכפות ידיי והופך למים אפורים שנוזלים מבין אצבעותיי
חנסות להחיאות את מה שמת כבר מזמן? נראה כמו משהו שאבוד מלחתכילה וחסר כל טעם..
מי שבאמת יכול לעורר שינוי נמצא הרחק מהישג ידיי... אז מה בעצם נשאר?
להשתגע? למות? לעשות כרצוני? חיות?
להיות פסיכי זה לחיות בפאראדוקס של הרצון להכל ולכלום בו זמנית
אני חא סובל ואוהב את העולם שאני חיי בו
המציאות הזאת שבורה וכבר שום דבר לא יצליח לתקן אותה
כולנו מתעוררים בבוקר עם תקווה מלאה בפחד שהסוף כבר קרוב
ועוד קצת והכל ייגמר.. לחיצה על כפתור או על ההדק, אור בהיר והכל כבר איננו
כוח הוא דבר מוזר. הוא קיים כשלא צריך אותו. הכל ישנו כל עוד הוא חא נצרך.. וכשהוא נצרך הוא איננו.. החיים זאת חידה, פאראדוקס, אף אחד לא יכול להסביר איך הוא פועל ומה ההגיון בו..
בסף הכל גרגק חול בחוף אינסופי
להיות הכל ושום דבר בו זמנית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
