In my hell it snows.

Just 38 more days until I finally get a breath of clean air away from this eternal nightmare

At long last after 6 years of never ending stress and nightmares I get to leave this place for two weeks

Will it be enogh to forget everything?

Will it be enough to cure those ripped wounds left on my soul?

I just want a oneway ticket to nowhere and dissapear without a trace

To leave nothing behind, not even memmories

All those emmories of a distant place, of people that were so close yet now mean nothing.

I cant fight the past anymore, nor i am able to accept it.

It hapened and is unchangable yet it still aches somewhere deep inside

That small sweet fantomic pain i have nothing to do with

Just 38 days left untill I get the chance to forget all about it

שוב שיכור, הפעם זה וויסקי.

לעט לעט אני באמת הופך לאלכוהוליסט כנראה

אני לא שותה בשביל לשכוח

לא שותה כי משהו כואב

לא שותה כי עצוב לי

שותה סתם

כי ללא שום סיבה פשוט בא לי לשתות

כיף לבוא אחרי יום עבודה ארוך וקשה ולאפשר לעצמי להשתחרר מהלחץ

כיף להירדם שיכור כי אני לא מספיק לחשוב על שום דבר, פשוט נשכב ונרדם

התקופה האחרונה הוכיחה לי שהרבה מאוד דברים כבר הרבה זמן נדפקו בי ועכשיו לעט לעט אני סוף סוף מנסה לתקן את עצמי תוך כדי בניית תוכנית של איך אני עושה את זה בכלל

יותר מידיי פלאשבקים והתמוטטות עצבים גרמו לי להבין שמשהו בי כבר שבור מעבר למה שאני יכול לחיות איתו וזה צורך שאני יעשה עם זה משהו

יותר קל להגיד מאשר לעשות אבל מקווה שלפחות בכמה אחוזים אני יצליח להחזיר לעצמי את מה שנאבד

עכשיו עם הכוס והסיגריה בדממה הליילית סוף סוף יש לי זמן לחשוב על הכל, להסיק מסקנות, להתחיל בטיפול הנפשי של עצמי.

צריך לעבוד על כלכך הרבה דברים שאין לי מושג כבר מה יותר חשוב וממה באמת צריך להתחיל.. יש דברים שבכלל אין לי שמץ איך אוכל לתקן בכלל.

אלף ואחד דברים לעשות ואפס מוטיבציה בשביל להתחיל אותם

הצעד הראשון זה כנראה לשכנע את עצמי שיום אחד הכל באמת יהיה טוב והאושר יגיע. הבעיה הראשונה שלי היא שאני לא מאמין בזה ולכן זה מקשה על ההתחלה של התהליך..

יאללה נראה איזה עוד שטויות המוח שלי ימציא לו הלילה..

שלג... שלג אפור ורדיאקטיבי שיורד על שלדים של עצים מתים שמושכבים לכיוון אחד.. ככה גל הפיצוץ השכיב אותם.. זה כל מה נשאר מיער היפיפה שהיה פעם העולם הפנימי שלי..

זה כבר לא כואב, לא מעצבן ואפילו לא מעכזב.. זהו כבר ציון עובדה שאני

עדיין לא מצאתי מה לעשות איתו..

אני משותת בין העצים המתים ואוסף את השלג שנמס בכפות ידיי והופך למים אפורים שנוזלים מבין אצבעותיי

חנסות להחיאות את מה שמת כבר מזמן? נראה כמו משהו שאבוד מלחתכילה וחסר כל טעם..

מי שבאמת יכול לעורר שינוי נמצא הרחק מהישג ידיי... אז מה בעצם נשאר?

להשתגע? למות? לעשות כרצוני? חיות?

להיות פסיכי זה לחיות בפאראדוקס של הרצון להכל ולכלום בו זמנית

אני חא סובל ואוהב את העולם שאני חיי בו

המציאות הזאת שבורה וכבר שום דבר לא יצליח לתקן אותה

כולנו מתעוררים בבוקר עם תקווה מלאה בפחד שהסוף כבר קרוב

ועוד קצת והכל ייגמר.. לחיצה על כפתור או על ההדק, אור בהיר והכל כבר איננו

כוח הוא דבר מוזר. הוא קיים כשלא צריך אותו. הכל ישנו כל עוד הוא חא נצרך.. וכשהוא נצרך הוא איננו.. החיים זאת חידה, פאראדוקס, אף אחד לא יכול להסביר איך הוא פועל ומה ההגיון בו.. 

בסף הכל גרגק חול בחוף אינסופי

להיות הכל ושום דבר בו זמנית