אם היה אפשר להיגמל מאוכל, הייתי שמחה!

פשוט אני לא מצליחה כמעט אף פעם להפסיק לאכול עד שכואבת לי הבטן..

אפילו אם אני חושבת על זה לפני, אני לא מצליחה לעצור!

אני שונאת את העובדה שאני בו זמנית אוהבת ושונאת אוכל!

סליחה על היותר מידי איזכורים עם השרש א.כ.ל

נכון שאומרים שמי שחושב שהוא משוגע אז הוא לא? בגלל שמשוגע הרי חושב שהוא שפוי.

המשפט הנ"ל משגע אותי אפילו עוד יותר ממה שחשבתי..

הייתי רוצה אפילו ללכת לפסיכולוגית ואולי זה יעזור לי אבל.. אני לא מרגישה שאני מסוגלת, אני לא אצליח לדבר..

חוץ מזה, אני לא אפסיק לחשוב בכל פגישה עד כמה שהיא יקרה ועולה לאמא שלי כסף, זה לא ייצא לי מהראש וככה יבזבז יותר זמן (=כסף)

חשבתי שאולי כדאי שאני לפחות אנסה לכתוב שירים, כאילו אתם יודעים, כמו הזמרים האלה שיש להם שירים אישיים שהם כתבו ובכך שהם כתבו זה עזר להם כמו פריקה מסוימת, במקום ללכת לדבר עם מישהו..

גם המחשבה והאובססיה של בית משוגעים לא יוצאת לי מהראש, אני מרגישה שכאילו אני אמורה להיות שם או WHATEVER...