קודם כל, אני רוצה להבהיר, שבמיוחד את הפוסט הזה אני כותבת בשביל פריקה עצמית

ולא בשביל שמישהו יגיב וכ'ו. בכל אופן, אני אשמח לתגובות של תמיכה והזדהות (;

בתוך כל החיים האנוכיים האלו, יש כמה רגעים שבהם מתפנים לזולת באהבה כנה ואמיתית ביותר.

החלטתי בסופו של דבר לשתף אתכם במשהו שנחשב לי כמשהו אישי.

- - -

זה עוד התחיל כשהייתי באמצע כתה י"ב. אומנם התחלתי ממש לחשוב על זה הרבה בכתה י"א

אבל רשמית התחלתי לחשוב על השירות הלאומי בי"ב.

אני ממש לא אהבתי את ההסדר הלא נוח הזה שאני אמורה באמצע כתה י"ב להתעסק ברישום שלי

לשירות בעוד מה שעברתי איתו.. בכתה האחרונה שלי בתיכון אני אמורה להתמודד עם בגרויות בשביל

להצליח לסיים ולא לחזור לזה שוב חלילה. אז במקום שתהליך הרישום יהיה פשוט לי במיוחד זה לא היה..

אישית, רציתי שירות על תקן משרדי, אז המקום הראשון שבדקתי היה בעירייה. הכל היה טוב ויפה, אפילו

הגעתי לשם לעשות חפיפה של כמה שעות. לצערי (באותו הזמן) הייתה כביכול "אי-הבנה" מצידם של העירייה,

בגלל פרט קטן (שאני לא אפרט כרגע) שהם הסיקו הם כבר קיבלו בת-שירות אחרת לתקן.

במקום הבא שאליו הלכתי, אחרי כל התהליכים שעברתי שם ועוד אמרו לי שלגמרי התקבלתי ואני מוכנה לשרת

שם, הם פתאום מודיעים שיש רק 3 תקנים והיו 4 בנות.. אני הבת הרביעית.

בסה"כ עברתי עוד כמה מקומות, כשכל מקום עצמו מתיש כי עוד אכזבה, עוד ייאוש של.. נוו כבר שאני רק אהיה

איפושהוא..

מההתחלה אני רציתי משרדי והתנגדתי בתוקף לתקן של חינוך. מסתבר שדווקא אני נמצאת היום במקום שאני הכי

לא דימיינתי לעצמי שאני אהיה בו. העובדה המצחיקה, שאיפה שאני משרתת כיום- זה 5 דקות מהבית שלי.

אני זוכרת איך בכיתי (המון לעצמי) וגם לאנשים אחרים הקרובים אליי, בכך שאני שונאת את המקום בו אני נמצאת..

אני מעולם לא התנסיתי עם חינוך מיוחד אז כמובן שקיבלתי את ההלם של חיי במובן מסוים.

אני זוכרת שהייתי בוכה המון כשהתקלחתי, בכיתי ביחד עם המים ששטפו אותי.

מה שממש שבר אותי זה שבכיתי במקום עצמו לפניהם, ביום השני שלי שם. ממש שנאתי את עצמי שככה הרשתי לעצמי

לבכות ועוד איזה בכי..  בכי של ממש...

ובגלל שיש לי הבחנה חדה מדי, ישר כשבכיתי, הרגשתי איך אני מסתכלת על עצמי מהצד, איך אני נראית, איך אני

מתנהגת, הרגשתי ממש כישלון מבחינת עצמי כבן אדם..

ב"ה, כיום, אני מרגישה מצוין! אני מרגישה (יחסית לכמה שאפשר להרגיש) מסופקת מהשירות. למי שעדיין לא הבין

ורוצה להבין, אני משרתת בגן לחינון מיוחד, עם ילדים בגילאים 4-7, מתוקים-מתוקים.., וב"ה שמצאתי שם את מקומי.

יש במיוחד ילדה כזאת שאין אף אחד שלא יאהב אותה. יום אחד ליטפתי אותה בראש, והיא ליטפה אותי בחזרה אבל

בכזאת רכות ורגישות נעימה! פשוט התעלפתי עליה במקום! היא הדבר המתוק בעולם שאין שני לו.. פשוט נמסתי..

עד כמה שזה נשמע מופרך- זה לא! תהיו לידה למשך שניות אחדות ותרגישו כמוני או אפילו יותר!

בנושא אחר, התחלתי עם עיצוב החדר שלי, בקרוב תמונות של התוצאות..

אחד מהדברים שאני משנה בחדר זה שאני אשים סוג של טפט על הארון שלי..

בגלל ימי הילדות שלי שבהם הייתי מדביקה (מלא מלא מלא) מדבקות אקראיות

לחלוטין על דלתות הארון, אז דיי צריך ומחייב לכסות אותו בזה.. לא??