תנו לדמיון לפרוח

יש משהו שממש מציק לי. וזה קשור למערכת המטומטמת שעל פיה מתנהל הבית ספר. אולי זאת רק אני, אני לא יודעת. אבל הרבה פעמים המסגרת הזאת גורמת לי להרגיש טיפשה. במיוחד מקצועות כמו ספרות. היא אומרת שלא צריך לדעת את כל הפרטים של התוכן של הדרמה, ושנייה אחרי מזכירה פרטים כל כך קטנים שבכלל לא הזכרנו בכיתה. 

היא אומרת שאנחנו לא קוראים את כל התשובה, אבל אף מורה, לא בחטיבה ולא בתיכון לא לימד אותנו איך אשכרה לבנות את התשובה. אתם אומרים שצריך ללמד איך לחשוב, אבל כל מה שאתם עושים זה לדחוף לנו חומר כדי שנקיא אותו אחר כך כמו תוכים בכיתה, מבלי לקשר לתשובה, ואז אתם עוד מתלוננים! אז יש בודדים שיבינו מה רוצים מבלי שיגידו, אבל הרוב הגדול לא כזה. מתסכל לדעת שטעיתי בשאלה שלמה, לא בגלל שלא ידעתי את החומר. שלא תבינו לא נכון, אני יודעת במה אני טובה ובמה לא, ואני לא עפה על עצמי. אני פשוט כועסת שאין זמן וגם לא מעניין אף אחד ללמד אותנו לענות על תשובה. זה כאילו לקחו אתכם, זרקו אתכם לאגם, אמרו לכם לשחות, ומשם תתמודדו. אז יש מי שיצליח, אבל הרוב לא. כל הבולשיט של משרד החינוך שרוצה לקדם את החינוך, חברים,טעיתם. שכחתם מה זה בית ספר. או שמעולם לא הייתם שם. עצוב שבגלל אנשים ששכחו מה זה מסגרת בית ספרית, תלמידים מרגישים מתוסכלים וטיפשים. צריך לשנות את המערכת הזאת מההתחלה. הכול. כל פרט ופרט. נמאס להרגיש מטומטמת.

"אני באמת מקווה שאת מבטיחה לקיים את חלקך ולא לשנוא אותי. כי אני את חלקי מתכוון לקיים. מילה של מלאך שווה הרבה." אמר דמיאן.

"טוב. אני גם מבטיחה את רוב ההבטחות שלי, אז את זאת אני אקיים." 

דליה הסתכלה בשעון שהראה כי השעה הייתה 14:05. 

"אני צריכה ללכת." היא אמרה ויצאה מהחניה דרך השער שהוביל לכביש הראשי. היא הגיעה לתחנה, ולא הפתיע אותה שתוך שניות דמיאן שוב השיג אותה. "אתה יודע," אמרה לו בזמן שמישהו דחף אותה כשרץ לאוטובוס שחנה קצת אחרי התחנה. "טיפ קטן בשביל שהידידות בינינו תצליח: תפסיק לעקוב אחרי! זה לא נעים." 

"בסך הכול רציתי להציע לך טרמפ. אבל אני מבין שאת לא רוצה." הוא אמר במבט נעלב שהיה ברור שהיה מזויף.

"האוטובוס שלי כבר פה." היא הצביעה מעבר לכתפה, לכיוון האוטובוס שחיכה ברמזור. 

"אני רואה." אמר בריאן, בעודו בוחן את דליה מכף רגל ועד ראש. 

הרמזור התחלף והאוטובוס נסע קדימה לכיוון התחנה. 

"אני צריכה ללכת." היא אמרה. הדלתות נפתחו ואנשים ירדו מהדלת. דליה נכנסה רק כעבור כמה שניות. היא שילמה לנהג והתיישבה מאחור והאוטובוס התניע ונסע משם. דליה הספיקה לראות מהחלון את דמותו של דמיאן, שמאחור כל כך דמה לבריאן, חוץ מהשיער. 

היא הכריחה את עצמה לא לחשוב על בריאן שוב, כי עם כל זיכרון היא הרגישה את המחנק בגרונה וההתכווצות של הלב. 

האוטובוס נסע ברחובות המלאי אנשים. שעת עומס שגרתית בימי חול. 

היא הגיעה אחרי חצי שעה הביתה. היא נכנסה לבית וזרקה את התיק על הריצפה בחדרה. השקט ששרר בבית היה מרגיע ונעים. היא הכינה לעצמה חביתה עם מיץ תפוזים ואכלה בחיפזון. 

אחר כך התפשטה,נשכבה על המיטה ועיניה נעצמו אוטומטית. 

היא התעוררה כעבור שעתיים כשהנייד שלה צילצל.

"הלו?" מלמלה בקול צרוד.

"דליה, היי זאת דנית. אממ. מה את עושה עכשיו?"

"אני בבית, יושבת על המיטה,למה?" היא לחצה את הטלפון בין אוזן שמאל לכתף כאשר קמה ולבשה את המכנס שלה.

"כי משהו קרה לניצן. היא לא עונה לי לטלפון כבר איזה 5 פעמים. ואת מכירה אותה, היא כמעט תמיד זמינה בפלאפון. וגם אחותה התקשרה אלי לשאול מה קורה." נשמע שדנית הייתה מאוד לחוצה. ממתי דנית וניצן כל כך קרובות? חשבה דליה. צביטה קטנה אחזה את ליבה של דליה. היא הבינה שהתגעגעה לניצן, אבל בגלל ששקעה בעצמה, שכחה את חברתה הטובה ביותר.

"אולי נגמרה לה הסוללה." הציעה דליה.

"לא, הפלאפון שלה צלצל וצלצל, הוא לא היה מנותק." אמרה דנית. 

"מוזר..." אמרה דליה, ספק לדנית ספק לעצמה. היא פתחה את התיק שלה בתא הראשון כי רצתה להוציא את הארנק ופתק וורוד מרובע משך את עיניה. "חכי שנייה..." היא אמרה לדנית. 'אני יודעת שיש לך הרבה על הראש, אבל את לא היחידה. אני מצטערת אם הייתי גסת רוח ואת יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אני לא מסוגלת לחיות יותר בבית הזה. אם תראי את הפתק, תיזכרי בגלים ואני אהיה שם ב 5 בערב. אם תבואי, אני אדע שעדיין אכפת לך ממני.'  היה כתוב בכתב עגול ויפה ביותר, באותיות קטנטנות שתפסו את כל כל התפקית. ליבה של דליה החסיר פעימה. היא הסתכלה בפלאפון והשעה הייתה 16:17.

היא לבשה חזיה וחולצה צהובה זוהרת עם כתוביות וקשקושים ושורטים במהירות שיא. "אני באה אלייך. תזכירי לי איפה את גרה?" היא שאלה בנשימה אחת.

"ארלוזורוב 51." 

"טוב, אני 20 דקות אצלך."

היא שלפה את הארנק והמפתחות, לבשה כפכפים וטסה לתחנה. 

היא עמדה עצבנית וחיכתה כחמש דקות לאוטובוס. כל דקה נראתה לה כמו נצח, ורגשות האשם שוב החלו להצטבר ולגדול כמו כדור שלג בתוך ליבה. איך היא הצליחה להזניח את חברתה שהייתה לה ברגעים מסויימים אפילו יותר מחברה אלא כמו אחות?

לבסוף התקשרה לדנית וסיפרה לה על הפתק שמצאה.

"ואי.. איזה סרט. היא לא סיפרה שום דבר על המשפחה שלה." אמרה דנית, שנשמעה עצובה.

"כן, אני יודעת. אבל זאת לא הפואנטה. תוך כמה זמן את יכולה להגיע לכאמל?" 

"15 דקות ואני שם. אני כבר יצאתי."

"סבבה, מעולה. אנחנו ניפגש כבר שם." 

דליה הגיעה תוך 20 דקות, כפי שציפתה, לתחנה שמול חוף הכאמל. היא רצה דרך המעבר התת קרקעי, דוחפת אנשים ומתנצלת תוך כדי. "תסתכלי לאן את הולכת! פרה." צעק לה מישהו. היא לא התייחסה. היה לה יותר חשוב להגיע בזמן. השעה הייתה 16:52.

היא הגיעה לחוף ורצה בטיילת, מחפשת אחר דמות עם שיער שחור ארוך וחלק. 

היא ראתה אותה מרחוק, עומדת מול הים במה קטנה בנוייה מאבנים. היא נשמה לרווחה והמשיכה לרוץ בשארית כוחותיה. לידה היו המון שקיות שחורות קטנות ומזוודה אדומה. דליה תהתה איך היא סחבה את כל זה. 

"הגעת." היא אמרה, בעוד גבה מופנה אל דליה. 

"איך.. שמעת.. אותי?" דליה התכופפה ולחצה את ידיה לברכיה, מנסה לשאוף אוויר. ריאותיה שרפו וכאבו וליבה פעם כל כך מהר שהיא הייתה מופתעת שלא חטפה התקף לב.

"ידעתי שתגיעי." אמרה ניצן בקול מוזר, מונוטוני, ושלו.

"איך...?"

באותו רגע הגיעה דנית. "דליה! מה איתך? נעלמת לי, את יודעת איך הלחצת אותי ואת דליה?" היא קראה. 

הצורך לענות נחסך מניצן. היא הסתובבה אליהן וחייכה חיוך עצוב, ובעיניה דמעות. לולא הדמעות, היה אפשר לחשוב שלניצן בכלל לא אכפת מהמצב.

"אני מצטערת, אבל רק דליה יודעת מה עובר בבית שלי." היא אמרה בקול חלש. 

דליה הסתכלה מסביב וראתה שאין אף אחד. המקום היה שומם כמו מדבר. 

לפתע הורידה א הז'קט שהיה עליה, שרק עכשיו דליה שמה לב שהיה עליה. גבה היה מקומר באופן מוזר, כאילו גיבנת צמחה לה מתוך גבה. היא כיווצה את גבותיה בניסיון להבין את פשר המראה הזה.

"אדוני אמר לי שברגע שאגיע לנקודה שבה כבר לא אכול לסבול יותר, אני אוכל פשוט לעוף משם. טוב זה מה שאני עושה." אמרה ניצן והתבוננה בשמיים. " חשבתי שלהיות מלאך אומר לא לדעת מה זה גיהנום. כנראה שטעיתי."

היא הורידה את החולצה שהייתה קצת גדולה עליה ודליה לרגע חשבה שלקחה סמים, כי היא ראתה כנפיים לבנות וקטנות מבצבצות מגבה של ניצן.

היא פערה את פיה כאשר ניצן חבטה בכנפייה באוויר, כמו פרפר, צמאה לעוף. היא התרוממה לאט לאט ובתוך שניות הייתה נקודה קטנה בשמיים, כמו ציפור נודדת. דליה נאצלה לשים יד על העיניים כי באותו רגע אור לבן מילא את קצה שדה הראיה שלה, הלך והתרחב עד שכל מה שראתה היה לבן.

היא התעוררה בבהלה וצעקה. מצחה היה מלא זיעה קרה וליבה פעם בחוזקה. זה היה חלום? היא שמה לב שהיא עדיין בביתה, בבגדים שלבשה כשהחליפה כשחזרה הביתה. ראשה כאב ברמות שעוד מעולם לא חוותה. 

היא בדקה את האייפון ולא הייתה שום שיחה מדנית. היא החליטה שהיא השתגעה. 

היא התקשרה לניצן.

"היי." אמרה ניצן בקול משועמם, לאחר כמה שניות. 

"היי. מה קורה?" שאלה דליה, עדיין המומה מהחלום/חיזיון שהיה לה.

"משעמם לי, ואני במיטה שלי, מדברת עם ערן בפייסבוק. מה איתך? מלא זמן לא דיברנו."

"כן...תקשיבי, היה לי חלום ממש אבל ממז הזוי כרגע עלייך..."

היא סיפרה לניצן את כל פרטי החלום שזכרה, כולל החלק של הכנפיים, בזמן שמהצד שהני של הקו הייתה דממה.

כשסיימה שמעה את ניצן אומרת: "אחותי, אני רצינית, את צריכה טיפול."

"כן... אולי." 

באותו רגע היא ידעה שהיחיד שיכול היה לעזור לה לצערה זה דמיאן. היא נאנחה למחשבה על כך שתצטרך לספר לו את החלום כי ידעה שיגיד משהו שיעצבן אותה, אבל גם לא הייתה לה ברירה. היא החליטה שתתקשר אליו מחר אחרי בית הספר ותדבר איתו.

עוד מעט שנה חדשה ורציתי להקדיש את התואר "איש השנה" או יותר נכון "אשת השנה" לסבתא שלי.

זאת שתמיד הייתה איתי, מאז שנולדתי. זאת שתמיד האכילה אותי והלבישה אותי (גם כשהיא הלבישה אותי במליון שכבות בחורף ונראיתי כמו בצל.. הגיון של רוסים. ורק עכשיו אני מבינה שהייתה לה הכוונה הכי טובה )

זאת שלימדה אותי מתמטיקה מהגן (שוב, קטע של רוסים) ולימדה אותי ללמוד ולכתוב ברוסית ולא ויתרה עליי עף פעם. זאת שתמיד שם לצידי, וחופרת לי כל פעם בטלפון על זה שאני צריכה להוציא מינימום דוקטורט. זאת שתמיד מעודדת אותי ועל כל דבר קטן שואלת "את בסדר? מרגישה טוב?" 

זאת שגם עם הגירושים של ההורים שלי, תמיד אומרת לי ולאמא שהכול יהיה בסדר. סבתא, אני אוהבת אותך הכי בעולם!!

יש לי רק דבר אחד להגיד לכם: 

תנצלו כל רגע שאתם יכולים בשביל לשמח את סבתא/סבא שלכם, גם אם זה סתם שיחה שגרתית בטלפון כי הזמן לא עומד והוא טס במהירות!