תנו לדמיון לפרוח

הגבר הגיע לבית הספר הריאלי בחיפה בשעת צהריים מוקדמת. החצרות היו ריקות מלבד כמה תלמידים שישבו בקבוצה על ספסל חצי עגול שמעליו נמתחה יריעה של בד על פני ברזלים, דבר שיצר צל והגנה מפני השמש. ברגע שנכנס לשער שאל אותו השומר ברצונו של האיש. זה הוריד את משקפי השמש שהיו לראשו והסתכל לאיש בעיניים. "אני בא לפה בשביל תלמידה. אמר וחייך. באותו רגע התרחבו אישוניו של השומר והוא חייך חיוך רפוי ומהופנט. האיש חייך חיוך נעים ונכנס לשטח בית הספר.

הוא התקדם לכיוון בניין מס 200, כך נאמר לו, כדי לחפש את התלמידה ההיא. זאת שהופיעה בשערי גן עדן. הוא רצה לראות אותה שוב. הוא רצה להכיר את הנערה שבריאן הקריב את חייו למענה. הוא נכנס לבניין ועלה במדרגות לקומה השלישית. שם ראה ספסל מברזל. הוא התיישב ברפיון איברים וחיכה שהיא תצא.

דליה ישבה בשיעור ספרות ולא יכלה להתרכז. כל דבר קטן הציק לה, כמו הדבורה שנדבקה לחלון מבחוץ, מנסה להכינס דרכו לחדר, או רחש העט של התלמידים שסיכמו את דבריה של המורה. לבסוף החליטה שנמאס לה, קמה ויצאה מהכיתה. "לאן את?" שאלה ניצן. "שירותים." מלמלה דליה. היא יצאה מהכיתה והלכה לשטוף פנים. על הספסל מול המדרגות ישב גבר צעיר שלא נראה שייך. הוא לבש מכנס חום טיפה צמוד, סניקרס כחולות כהול. ג׳קט בייסבול דק בצבע בורדו מעל גופייה שחורה. לראשו הרכיב משקפי שמש. הוא נראה לדליה כל כך מוכר שהיא עצרה באמצע הדרך ופשוט בהתה בו. "אני יכול לעזור לך?" הוא שאל וחייך חיוך שחשפף שיניים ישרות ובאותו גודל, כאילו נחצבו באבן. הן גם היו לבנות ומבריקות. "אני מצטערת. אתה פשוט נראה לי נורא מוכר. אני מכירה אותך?" היא שאלה ובמקום ללכת לשירותים כפי שרצתה היא התיישבה לידו בספסל. "אני לא יודע. אני לא מפורסם, אז אין סיכוי. אבל אולי ראית אותי ברחוב." "דליה! מה את עושה בחוץ? בואי לכיתה." ניצן יצאה מהכיתה ועמדה במסדרון, ידיה פרוסות לאויר. "בואי" היא נופפה לה. "אז.. את דליה." אמר האיש, על פניו חיוך שמסתיר סוד. "כן." אמרה דליה. "דמיאן." אמר האיש והושיט את ידו ללחיצה. מבטה של דליה קפאה. למה השם הזה מוכר לה כל כך? היא הרגישה כאילו מוחה עושה הרצה לאחור של סרט, מפשפש בזכרונותיה. פתאום פיה נפער והיא הסתובבה להביט באיש. היא נזכרה במשהו שקרה לפני הרבה זמן. הזיכרון היה מעורפל, מלא בעננים ורודים ושער מזהב. חלום אולי? ואז הופיעו הדמויות: שני מלאכים, אחד ברונטי, גבוה והשני ג׳ינג׳י, נמוך ממנו במעט. מוחה כאילו נכנס לכוונת והיא התעוררה כמו מתוך חלום למציאות. היא שוב בחנה את האיש, ניסתה לצלם כל פרט ופרט בתודעתה. היא גילתה באימה שכל הפרטים במציאות דומים לאלו שבזיכרון. "דליה! נו בואי." צעקה ניצן. דליה קמה באיטיות והלכה לכיוון הכיתה. הייתה תחושה מוזרה שלאורך כל הדרך דמיאן בהה בה, וכשהסבה את מבטה לפני שנכנסה לכיתה גילתה שצדקה. 

כשיצאה להפסקה,האיש עדיין ישב שם, מסתכל בפלאפון שלו. "היי." היא התיישבה לידו. "היי," הרים את מבטו והחזיר לה תשובה. "אני מצטערת על מקודם. על זה שלא הפסקתי לבהות בך. אתה פשוט מוכר לי. אני.. חלמתי עלייך, אני חושבת."

דמיאן כבר ידע מהו החלום שאותו דליה חלמה. "אני פה כי רציתי לדבר איתך על בריאן," אמר. "אני יודע שהכרת אותו." 

"באמת? מאיפה אתה מכיר- הכרת את בריאן?" הוא עוד לא התרגלה סופית לכך שהוא מת. כל פעם היה נדמה לה שבריאן כל שנייה יכנס לכיתה ויחייך את החיוך המקסים שלו, יתלבש יפה כמו תמיד, ויסתכל עליה בעיניו האפורות המדהימות שלו. היא סילקה במהירות את המחשבות עליו שאיימו שוב להשתלט על מוחה וליבה,גרמו לה להתגעגע אליו בטירוף.

"הוא היה...אמ... קרוב משפחה רחוק." אמר בריאן, שבאיזשהוא מקום לא היה שקר מוחלט. 

"אה." זה כל מה שהצליחה דליה לומר. תלמידים החלו להיכנס לאט לאט לכיתות. כנראה שההפסקה נגמרה. 

"כן, צר לי עליו. האמת שבילדותי לא יצא לי להיות איתו הרבה, אבל הוא היה בחור מקסים." הוא נאנח. "כן," אמרה דליה וחיוך עדין עלה על שפתיה. רק אחרי כמה שניות קלטה שאמרה משהו מחשיד, וכדי לתקן את הטעות היא הוסיפה במהירות. "הוא היה מעולה בתור מורה, ממש נהניתי בכמה שיעורים הראשונים שלימד." זאת הייתה האמת, לפחות חלק ממנה. 

היא הסתכלה בפלאפון במבוכה והרגישה כיצד לחייה מתלהטות. 

היא ראתה שהצלצול היה לפני שתי דקות. "ביי." היא אמרה ונופפה בידה במבוכה, אך בטנה התהפכה כאשר דמיאן חייך חיוך מעט שובב ולא נעים. בהרגשה של בלבול ופחד גואה בליבה היא הלכה לכיתה, שערה החום הארוך מתנופף ברוח הקלילה שנשבה.

"אחות, מי זה היה האיש הזה שישב בספספל? זה איזה אח של בריאן או משהו? כי הוא חתיך!"

ניצן ודליה ישבו בקפיטריה ואכלו (יותר נכון ניצן הייתה זאת שאכלה, דליה ישבה ובחשה את הכפית בקפה שהזמינה, בלי חשק מיוחד לשתות.)

"אפשר להגיד..." אמרה דליה תוך כדי שהמשיכה לבהות בקפה שלה.

"הוא קרוב משפחה רחוק, אומשהו כזה. קוראים לי דמיאן." היא פחדה להגיד שהיא מכירה אותו, כי לומר שהיא מכירה אותו בגלל זיכרון מעורפל יוציא אותה משוגעת. אפילו חברתה הטובה ביותר תחשוב כך, היא הייתה בטוחה. היא בעצמה לא הבינה את המצב המוזר הזה. כאילו המלאך מהזיכרון ירד מהשמים והפך לאנושי ( או לפחות רק נראה כך).

היא ניסתה להדחיק את כל המחשבות הגועות, והרגשות שהציפו אותה במשך חודש וחצי רצופים, אך עם הופעתו של דמיאן כל החומות שבנתה כדי לא להשתגע, נהרסו. 

היא הרימה את ראשה. 'תתאפסי על עצמך, פרה.׳ היא חשבה. ׳הצלחת במשך חודש להחזיק את עצמך, תתאפסי.׳ 

"דליה את מקשיבה לי?"  ניצן נופפה בידיה אל מול פניה של דליה.

"הא?" 

"אמרתי שזה מוזר. כל הסיפור הזה עם האח/ קרוב משפחה שלו שבא אחרי כל כך הרבה זמן, ככה פתאום. צריך לברר מה הוא רוצה." היא אמרה ובמבטה הייתה נחישות שדליה מעולם לא ראתה קודם לכן. זה היה מפחיד. 

"עזבי את זה. זה לא ענייני ובטח שלא עיניינך ניצן." היא הפטירה.

"את לא מעוניינת לדעת למה הוא פה?"

"לא." אמרה ניצן והבהירה לה שהשיחה נגמרה. השתיקה שבאה אחרי זה הייתה מעט מביכה וכל אחת מהבנות המשיכה לעסוק בשלה כשלפתע נפתחה דלת הקפיטריה ודמיאן נכנס. כל המבטים הופנו אלייו. "בורקס גבינה בבקשה." הוא אמר, ושם מטבע על הדלפק העשוי מזכוכית. הוא הסתובב וקלט את דליה וחייך אליה, שמיד הרגישה חום מתפשט בכל גופה. ניצן לעומת זאת, צמצמה עיניים בחשדנות, וכשהתיישב לידן, והניח את שקית הבורקס על השולחן, היא רק נאנחה והמשיכה לאכול. "היי בנות." הוא אמר בקול ילדותי ומעצבן. "היי." השיבה דליה, מחוייכת. "מה המצב?" הוא הביא ניצן מכה קלילה בכתף. "אל תיגע בי." היא אמרה בהתרסה. דליה הרימה גבות ובעטה בה מתחת לשולחן. 

"סליחה. פשוט נורא כואבת לי הכתף." היא אמרה כשהבינה שהייתה יותר מדי שלילית ולא מנומסת. "אוקי. מצטער. אני אזכור את זה לפעם הבאה. 

אז... אני מניח שאת היחידה פה שאני מכיר, מקווה שלא אכפת לך שאני יושב פה." הוא חייך שוב את החיוך הכובש שלו שנראה לניצן מזויף. היא קמה, לקחה את התיק שלה והלכה לכיוון הכיתה. "אני מצטערת בשמה. היא יכולה להיות עוינת לפעמים. אל תיקח את זה אישית." התנצלה דליה. "זה בסדר." אמר בריאן. "אני מבין. את רוצה לטייל קצת? מחוץ לבית ספר, אני מתכוון." הוא שאל בחיוך מבוייש. "אמ כן, למה לא?" אמרה דליה. לא הזיקה לה קצת חברה גברית, אף על פי שהוא היה קשור לבריאן, וזה לא תרם למצבה הנפשי, שהדרדר ממילא לאחר החלומות המוזרים שחלמה שוב ורגשות האשם שניקרו בליבה. כשיצאו מבית הספר נוכחה דליה לדעת שהאוטו של דמיאן היה הרבה פחות גדול והרבה פחות מרווח מזה של בריאן. ולמרות החרדות שהיו לה אחרי התאונה היא הצליחה להידחק לתוך האוטו ולהתיישב במושב הנוסע. "לאיפה נוסעים?" שאלה בהססנות. היא לא הכירה את האיש וכבר נכנסה איתו לאוטו. מה היא עושה? פתאום זה נראה לה לא נכון, כמו בגידה בבריאן. ׳הוא מת.׳ היא הזכירה את זה לעצמה שוב שוב. 

"הכול בסדר?" שאל בריאן בעדינות. דליה הנהנה והחרדות והזיכרונות איימו להתפרץ שוב. היא הרגישה את הדופק בצווארה משתולל כששאלה: "יש לי שאלה שתישמע לך הזויה קצת." 

"כן?" 

"אני יודעת מאיפה אתה מוכר לי." 

"אז מה השאלה?" 

"איך זה הגיוני שהיה לי חלום עלייך? אתה ובריאן, שניכם הייתם מלאכים לפני שערי גן עדן, אמרתם לי שאני חווה מוות קליני, ואז קול מוזר, עמוק כזה ומפחיד אמר ׳תציל אותה בריאן׳ ואז הוא הציל אותי אבל מת במקום להישאר כאן איתי. מה זה?" 

פניו של דמיאן התקשחו. "את לא תביני." זה היה רמז מובהק שאמר ׳אל תנסי לקבל תשובות.׳

"אבל אני צריכה לדעת." היא אמרה בתוקפנות. "כשהיית ילדה קטנה האמנת במלאכים?" שאל.

"כן." 

"אז תשכחי מכל הסיפורים האלה שסיפרו לך. זה לא ככה במציאות." 

"מה זאת אומרת לא ככה במציאות? אין דבר כזה באמת מלאכים. למדתי להבדיל בין מציאות לחלום."

"אח, אתם בני האנוש. כל כך צרי אופקים. לא יכולים לראות דבר מעבר לאף שלכם!" הם הגיעו לחניה שלידה הייתה תחנת דלק בלבד.  הנוף היה צוק של הר. הם הגיעו לראש הנקרה. "אתה רוצה להגיד לי שכל מה שראיתי בזיכרון זה אמת?" 

"כן." ענה דמיאן בפשטות. 

"אתה לא שפוי."

"למה? בגלל שאת לא יכולה לראות אותי עם כנפיים ועיגול צהוב מעל הראש?"

"צריך לראות כדי להאמין." אמרה דליה.

"אבל ראית!" אמר בריאן כמי שלא מאמין כמה טיפשה היא יכולה להיות.

"אבל זה לא מציאותי!" התעצבנה דליה. נמאס לה שכולם חושבים משוגעת או טיפשה. היא יצאה מהאוטו וטרקה את הדלת יותר מדי חזק.

"תיזהרי." אמר דמיאן. היא בכלל לא שמה לב שיצא מהאוטו. 

"מצטערת." אמרה דליה בכניעה. היא הייתה חייבת לדעת עוד על כל הסיפור הזה. היא התמלאה כוחות מחודשים והסקרנות הציפה אותה.

"אני רוצה לשמוע עוד." אמרה. הרוח החזקה גרמה לשערה להתבלגן ולעיניה לדמוע. "אה, אז פתאום את רוצה לדעת." דמיאן שילב ידיים וחייך חיוך מעצבן וכובש באותו זמן. 

"כן. היא אמרה.

"טוב, יש דברים שאני לא יכול לספר לך, רק מה שאת תוכלי להבין."

"יש לי רק שאלה אחת: איך בריאן הופיע בחלומות שלי לפני שבכלל הכרנו?" הוא נאנח. נראה היה שלהגיד לה את האמת דרש ממנו הרבה כוח, אומץ, ורצון. "הוא עשה חטא נורא בעבר שלו: כשהיה אנושי היה צדיק. תמיד אהב את כולם והתחשב בכולם, הקריב את עצמו שוב ושוב בשביל אהוביו. הוא נפצע בעת קרב עקוב מדם בלונדון, עוד בתקופת המלכה ויקטוריה. הוא הבטיח לעצמו שימצא את מי שפצע אותו והכניס אותו לכלא. לאחר שהמלכה והאנשים שלה עינו אותו קשות, הוא מת בייסורים. כשהגיע לגן עדן הוא הבטיח שיחזיר לאותו איש, אבל אסרו עליו, ובמקום להקשיב הוא עשה מה שרצה. העונש שלו היה להיות מחוץ לשערי גן עדן, ביחד איתי. הוא בחיים לא היה יכול להיכנס לגן עדן. הוא רצה לכפר על כך ונאמר לו שהוא צריך לרדת שוב לכדור הארץ כדי להציל מישהי ממוות בטרם עת, והוא בחר בך."

דליה הקשיבה לסיפור, מרותקת ומבולבלת באותו זמן. "למה דווקא אני?" שאלה כשהדמעות נקוו בעיניה, וזה לא היה בגלל הרוח העזה. הרגע הבינה שהתאהבה בו. איך אפשר להתאהב במישהו ששכבת איתו בסך הכול פעם אחת? 

"אני לא יודע." נראה כאילו דמיאן באמת הצטער.

היא הרגישה שהראש שלה עוד מעט עומד להתפוצץ, וכשסגרה את עיניה ראתה בראשה את בריאן שוב,  והלב שלה פעם כל כך חזק שזה כאב לה בחזה, הבינה שהיא באמת התאהבה באיש המוזר הזה.