כדי שאף אחד לא ידע.

הלם שאני פה.

הלם שהמקום עדיין קיים.

דבר ראשון שעשיתי זה לקרוא את כל הבלוג מהפוסט הראשון ועד האחרון. אין לי מושג מי זאת הבחורה שכתבה את הדברים.

נהנתי מהכתיבה שלי עצמי. וואלה זה כתוב ממש איכותי! גרמתי לעצמי לחייך ולדמוע מול המסך למרות שאני בכלל לא מזדהה עם התוכן. לרוב זה נשמע כאילו אני אלכוהוליסטית חולת סקס, סובלת ממאניה דפרסיה, וחולת נקיון בקטע אובססיבי חולני.

טוב נו, אני באמת קצת מכל אחד.

רגע אז צריך להשלים פערים?

אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אני אעז ואומר שהסתדרתי בחיים. באמת.

קצת מפחיד לכתוב את זה, אז אני אכתוב את זה ממש בקטן- טוב לי.

יש לי בעל מושלם שעונה על כל רשימת הדרישות המוגזמות שלי, הרשימה שגרמה בזמנו לתגובות בפוסט לקרוס וגררה כל כך הרבה אנטגוניזם ואמירות על כמה אני ריקנית ואשאר לבד.

יש לנו דירה יפה. אומנם טכנית היא לא שלנו, היא שייכת למשפחה של בעלי, אבל לפחות אנחנו לא משלמים שכירות וחוסכים את הכסף לדירה משלנו. העניין שהדירה באמת ברמה גבוה ואנחנו לא מוכנים לרדת מהרמה הזו, אז כנראה נצטרך לחסוך במשך הרבה מאוד זמן.

מאז הפעמים האחרונות שכתבתי בבלוג סיימתי תואר שני, אני עדיין באותו מקום עבודה רק בתנאים הרבה יותר טוב.

וכמובן הכי חשוב, אני אימא :)

אני חושבת שאחזור לכתוב באופן קבוע בבלוג.

גם אם לא יהיו קוראים או תגובות, אני בכלל לא יודעת אם הקהילה עדיין קיימת....

כל כך נהנתי לקרוא אחורה, להיזכר במצבים. לחייך כשטוב לבכות כשרע.

זה מזכיר לי מי הייתי ואיזו דרך עברתי בשביל להפוך למי שאני היום.

ואני לא רוצה לשכוח את הדרך הזו.