כדי שאף אחד לא ידע.

אני לא יודעת להתמודד עם עצמי, עם המחשבות שלי. המוח שלי קרנבל אחד גדול... והגוף שלי לא יודע להתמודד עם כל התחושות... אני גם לא יודעת לדבר, להסביר לאחרים כמה רע לי. ורע לי מאוד. אני שבורה, מרוקנת, מרוסקת... אבל אני יודעת לכתוב. תמיד ידעתי. עוד מהיומן הראשון בכיתה ג'. להתבטא יפה, למצוא את המילים המתאימות.,. כתיבה תמיד עושה לי סדר בראש. לכן עכשיו, ברגע משבר, פיניתי לדבר היחיד שאני טובה בו.

ממה להתחיל? כנראה מהאקס. מהזוגיות של כמעט 6 שנים, המגורים המשותפים, החיות שלנו- שהן כמו הילדים שלנו. מהאהבה הגדולה, הזוגיות המושלמת למראה עין, מהצפיות של כל הסובבים אותנו להתמסדות בקרוב... ואז נפרדנו. כל המעטפת המושלמת מבחוץ, החביאה בפנים יחסים רקובים מהיסוד.

בהתחלה הייתי בהלם, בגיל 25 חזרתי לבית של ההורים שלי בצפון, לבית שכבר אין לי בו חדר, אין לי בו מקום לעצמי, אין מקום בבית אפילו להחיל את כל הרכוש שלי. אבל לא בכיתי יותר מדי. בסופו של דבר היה לי טוב. טוב להיות לבד, בלי הלחץ והעצבים והחוסר הוגנות שחוויתי במשך שנים... בלי המילים הקשות שנאמרו לי על בסיס יומיומי כמעט. אומנם הביטחון העצמי שלי היה מרוסק, לא הייתה לי כל הערכה עצמית או אהבה כלפי עצמי... אבל הרגשתי שאני משקמת את עצמי, שאני קמה על הרגליים ומצליחה לחייך.

ואז אתה נכנסת לחיים שלי. לא הזמנתי אותך, לא ביקשתי אותך, לא רציתי איתך. ועדיין היית שם, ודיברת איתי, בהתחלה רק מדי פעם... ואז על בסיס יומיומי, ושיחות עמוקות וארוכות... ואז אמרת לי שאתה רוצה אותי. ושוב ניסיתי להתנגד... אבל איכשהו נשבתי בקסם שלך, ונפלתי ברשת.

למה גברים זה כזה עם מעוות??? מילים יפות כל כך, היחס הבלתי פוסק, הפינוקים הקטנים (והגדולים), כל החגיגה הזאת סביבי... לא כדאי לפני שמשקיעים כל כך הרבה, קודם לבדוק משהו קטן... שולי... שבכלל יש לך רגשות כלפי??? שיש סיכוי שאי פעם תוכל לאהוב אותי?... אני לא אוהבת.

אהבה זה רגשי ענקי, והוא לא נבנה בכמה פגישות וכמה מאות אסמסים ושיחות אל תוך הלילה... אבל אהבה נבנית על רגשות, והרגשות האלה שם. הם שם, והם כואבים לי. כואב לי לאבד אותך, את העיניים הכחולות, המושלמות שאפשר לטבוע בהן, כואב לי לאבד אותך כי אתה כל כך מוצא חן בעיני. אתה פשוט כל כך יפה, וכל כך כל מה שאני מחפשת בגבר. כואב לי לאבד סקס מעולה, ואתה ידעת לענג אותי! פשוט כואב לי שאחרי שנכנעתי לשכנועים שלך וקפצתי קפיצת ראש לתוך מערכת יחסים חדשה... אתה החלטת שלא טוב לך- ואני התרסקתי.

ואתם יכולים להגיד, ובצדק, שאני שבורה באשמתי! אני לקחתי את הסיכון, אני ידעתי שזה יכול לקרות... וזה אשמתי. לגמרי אשמתי שהסכמתי ישר להכיר את ההורים שלו, ושגררתי אותו אלי הביתה להכיר את ההורים שלי. ושסמכתי עליו, ופנטזתי פנטזיות על יום האהבה שמתקרב...

אני יושבת עכשיו בבית, לבד מול המחשב שלי. אני רוצה לצעוק עליו, לכעוס עליו! לכתוב לו כל מה שאני חושבת עליו... ואני יודעת שאסור לי. אסור לי כי הוא לא חייב לי כלום, אסור לי כי גם ככה אני מרגישה כל כך מושפלת... מעולם לפני כן גבר לא נפרד ממני... אני לא רוצה להחמיא לעצמי, אבל היי! אני נראית מעולה. אני לגמרי לא האישה הממוצעת- לא ביופי ולא באופי. וזה למה לגברים יש נטייה להתאהב בי. אני רוצה לשאול אותו- מה לא עשיתי בסדר? ואני לא יכולה, ואני לא אדע לעולם.

מנקרת בי המחשבה שאסור היה לי לשכב איתו, לא כל כך מהר... אבל זאת מי שאני. הפילוסופיה שלי מאוד פשוטה בעניין- קודם סקס, אחר כך רגשות. על סקס רע מאוד קל לוותר, אבל על רגשות בעקבות סקס רע קשה הרבה יותר. והסקס היה כל כך טוב... לא הכי טוב שחוויתי, אבל אם היה לנו עוד קצת זמן להכיר אחד את השני, ללמוד מה הצד השני אוהב...

ובמקרה שלנו, לפי התגובות שלו- הוא היה צריך ללמוד הרבה יותר ממני. הוא נראה כל כך מרוצה, ואני הייתי כל כך גאה בעצמי. אני אוהבת לראות את הגבר שלי מסופק... וכיוון שב5 וחצי שנים אחרונות שכבתי רק עם גבר אחד, ולפניכן הייתי עדיין קטנה וחסרת ניסיון- עכשיו זאת הייתה ההזדמנות הראשונה שלי להשתמש בכל הנסיון שצברתי ולהדגים את כל היכולות שלי.

הוא היה מרוצה, אבל לא רק מהסקס. אחרי הסקס כשהלכנו לישון- הוא חיבק אותי כל הלילה, הוא נישק אותי בבוקר, הוא פינק אותי בארוחת בוקר... הוא החזיק לי את היד ברחוב, הוא חיבק אותי ונישק אותי בכל הזדמנות. הוא גרם לי להרגיש שאני מרחפת... ואז ריסק אותי.

אני מרוסקת. ואין לי נחמה. אני מרוסקת- והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב זה שאני רוצה להתנחם בזרועות של... מישהו. אין לא מכירה מישהו כזה, עדיין. אבל אני כל כך רוצה. אולי אני לא מחפשת אהבה... אולי אני פשוט אוהבת לאהוב?

אוהבת לאהוב, אוהבת מגע.. לא מסוגלת להיות לבד. אני אדם זוגי, יש לי כל כך הרה מבפנים לחלוק, ואני מתחרפנת כשאין לי מישהו לפנק אותו, מישהו לטפל בו...

אני לבד, ואני מרוסקת.