אני כבר יודעת שמחר אני הולכת לבכות בערב לתוך הכרית.
יודעת- ושונאת את עצמי על זה. למה? למה אני כל כך ריגשי?!
אז ניחא מחר יום אהבה, ובכל מקום פרסומות לארוחות זוגיות רומנטיות, ודובונים, ופרחים, ובלונים ומה לא! ואני עובדת עד מאוחר, ומקסימום אני אפנק את עצמי בארוחת ערב לבד, מול איזה סרט נחמד במחשב.
אז מחר זה גם ה11 לאוגוסט. יום השנה שלי ושל האקס.
ולא, לא כואב לי שנפרדנו. דווקא הפרידה הייתה אחת ההחלטות היותר חכמות שעשיתי בחיי.
כואב לי על החלומות שנשברו, הפנטזיות, התוכניות לעתיד משותף.
החיים שלי כבר היו מתוכננים, כבר ידעתי בערך מתי נתחתן, ואיך נחייה ואיפה...
ועכשיו אני לא יודעת כלום.
אין לי תוכניות, אני לא יודעת להגיד איפה אני אהיה בעוד חצי שנה, אני בכלל לא רואה איך החיים שלי יראו אפילו בעוד שנה-שנתיים.
האקס שלי אף פעם לא היה התיפוס הרומנטי. איך נפלתי על אחד כזה? כמה שאני מנסה לשחק אותה קולית, אני נמסה מכל שטות רומנטית קטנה!
אומנם הוא פינק במתנות, ומתנות יקרות ערך. אבל זה לא היה זה... הכוונות שלו היו הכי טובות בעולם, אבל, הרי העיקר זה הדרך.
וכשהייתי מתלוננת שאני רוצה! כי חסר לי! הוא היה מתעצבן.
כי אחד מכרטיסי האשראי שלו היה אצלי בארנק לשימושי החופשי, מה עוד אני יכולה לרצות?!
אני רציתי חיבוק, ומילה טובה.
אני רציתי שתביא לי פרח, ותכתוב לי מכתב.
אני רציתי שתחזור שעה מוקדם יותר מהעבודה, ותקדיש לי את הזמן!
כי זה כל כך כיף, הדברים הקטנים!
להפתיע אותי בסושי או בגלידה, להביא לי מתנה סתם- בלי סיבה, אפילו לקנות לי שישיית מים, כדי שאני לא אסחוב...
אני לא חושבת שהוא אי פעם בא אלי עם ידיים ריקות. וזה תמיד כל כך כיף!
הוא כל כך שונה מהאקס. בהכל.
במהות שלו.
ואומנם אני יודעת, שזה לא להרבה זמן,
אבל בינתיים זה כל כך כיף!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
