במוצ"ש ביקרתי את סבתא שלי. ישבנו שתינו ושקענו לתוך שיחה, ולפתע נזכרתי בספר שקראתי לא מזמן, "תרנגול כפרות" מאת אלי עמיר, שהפך במהרה לאחד מהאהובים עליי. הוא עסק באשר ארע בארץ לפני הקמת המדינה, מעברות, קיבוצים...

הסתכלתי בה ואמרתי "סבתא, ספרי לי על המעברות."

למען הגילוי הנאות, מלבד ממה שקראתי בספר, לא ידעתי על הנושא הזה דבר ולו חצי דבר.

סבתי נולדה בשנת 1925 בטריפולי, לוב. על כך היא לא סיפרה לי הרבה, אבל ידעתי שאחיה הצעיר מת מרעב בידיה של האם.

היא הייתה חדורת מוטיבציה וציונות, ואף הייתה פעילה ציונית ועסקה בחינוך ובלימוד עברית בלוב, וגם שם נרדפה ע"י ערבים. ברגע שאמה נפטרה, הבינה שאין לה טעם להישאר בטריפולי.

בשנת 48 עלתה לארץ בעליה הבלתי ליגלית, ורכושה היחיד היה הבגדים שלגופה. היא צחקה וסיפרה שהמזוודה שלה אבדה בדרכה לארץ, והובטח לה שזו תימצא ותשוב אליה. עד היום היא מחכה. 

בישראל היו אז כ600 אלף יהודים לעומת כמה מיליונים של ערבים עוינים שסיכנו את חייהם.

לפני שעלתה סבתי, נציגים של גח"ל (גיוס חוץ לארץ) גייסו יהודים מרחבי העולם, לכן כאשר עוד לפני שהגיעה לארץ היא הייתה מגויסת. היא שירתה בצה"ל, ולאחר שהשתחררה הלכה ללמד ולחנך במעברות.

על המעברות היא סיפרה בכאב. תחילה עלו יחידים צעירים לארץ, אך כשהגיעו ארצה משפחות כבר נדרש היה למצוא פיתרונות לשיכון ודיור. ליהודים לא היה כל כסף ורכוש, ולכן הסתפקו באוהלים. יריעת בד היוותה להם בית וקירות, ועמה עברו חורפים קשים, שבהם גשמים ושלגים.

כל אשר היה ברשותה אלו החצאית והנעליים הצבאיות, ושתי חולצות שתפרה מהסדין שקיבלה במעברה. 

היא עבדה ולימדה בשלוש משמרות, אחת מ8:00 עד 13:00, אחת מ13:00 עד 17:00, והאחרונה מ17:00 עד 22:00 בה ערכה שיעורי מלאכה כמו תפירה וסריגה. במשכורתה הראשונה קנתה לה עוד חצאית ונעליים, ואת השאר חסכה.

ישראל הייתה ריקה מכל תוצרת חקלאית. לא היה מה לאכול. במעברות חילקו מצרכים בסיסיים שמהם התקיימו היהודים.

אביה של סבתי ואחותה עלו לארץ והתמקמו ביישוב בנגב. סבתי אחת לשבוע הייתה קונה ממשכורתה לחם ונוסעת הרחק להביא להם, על מנת שלא יגוועו ברעב. היישוב היה בתחילת דרכו ועוד לא היה מפותח, ולכן התוצרת החקלאית לא סיפקה את המתיישבים.

היא המשיכה לעבוד עד שהיה ברשותה מספיק כסף, ובשנת 64 קנתה בעצמה ובזיעת אפה בית פרטי.

בחיוך מהול בעצב אמרה לי "הרבה חיכו. אם אני הייתי מחכה שהסוכנות או המדינה ידאגו לי לבית, הייתי גרה ברחוב."

סבתי המשיכה ללמד, נישאה לסבי (זיכרונו לברכה) אשר נולד באורוגוואי להורים אשר היגרו בתחילת המאה ה20 מאוקראינה, ועלה יחיד לארץ בשנת 64. יחדיו ילדו שלושה ילדים.

הסתכלתי בה יחסית המומה. היא ספגה כ"כ הרבה קשיים וכאב. ראשית הייתי די מזועזעת מכך שלא למדתי על המעברות. לא שמעתי על הקיום שלהן לפני הספר "תרנגול כפרות".

בהיסטוריה א' מלמדים על הלאומיות והציונות, ועל הפיתוח הארץ ישראלי. מדברים על היישובים והקיבוצים, אך לא נאמרה מילה על המעברות. לא תוארו בכלל הקשיים הללו.

בהיסטוריה ב' לומדים על נאציזם ושואה. זה נושא חשוב וקריטי שאני שמחה שמלמדים ומשמרים אותו, ושמים עליו דגש. אבל למה על מה שקרה לעדות המזרח בתקופת קום המדינה לא נאמר דבר? סבתי בצער אמרה שבקושי נשארו שרידים מהמעברות. חברותיה שעלו איתה לארץ מטריפולי כבר לא בין החיים. בעצב חשבתי לעצמי שבקרוב לא ישאר זכר, ואם לא ידאגו ללמד ולהעביר את הנושא הזה, יהיה זה כאילו זה מעולם לא קרה.

בחצי חיוך היא אמרה לי "אז לא היה לנו כלום, ולא בכינו. היום יש הכל וכולם בוכים."

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

היום לא מעריכים כלום. יהודים נרדפו בכל רחבי העולם, ורק חלמו בחזון בוער על מדינה משלהם. מדינה בו יוכלו לחיות כיהודים ולא להירדף.

בדם ויזע הקימו את המדינה. רעבו, עברו חורפים קשים וקיץ בו שמש יוקדת, ולא הפסיקו לעמול ולטרוח.

מכל רחבי העולם יהודים עלו ועשו הכל למען הקמת מדינה יהודית.

ואנחנו מזלזלים בזה.

ראשית, העם מפולג בתוך עצמו. דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלניים, אשכנזים וספרדיים. מספיק בכל העולם יש אנטישמיות ולצערנו תמיד תהיה. למה אי אפשר להיות מלוכדים בתור עם?

שנית, המדינה הזאת עלתה בחיים של רבים. כ"כ הרבה נעשה על מנת שתוקם. יהודים חיו בתקופת הצנע ברעב ובעוני שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו. לחמו במלחמת השחרור ובשאר קרבות ומלחמות, עברו פרעות קשות. והיום, יש לנו הכל. כמעט ואין מצב כזה של לרעוב, למזלנו אנחנו לא יודעים מה זה בכלל, אנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו. יש שפע שאנחנו בכלל לא תופסים ולא מעריכים. אנחנו הולכים ברחוב בלי פחד(כמעט. לפחות לא פחד מאנטישמיות ורדיפה של מדינה שאינה באמת מדינתנו). אנחנו חיים בתור אזרחים בעלי זכויות, ולא בתור תושבים סוג ב'.

בכל זאת, אנשים מחכים רק לעזוב ולברוח, להקים להם חיים חדשים הרחק מכאן.

ולמה?

להרבה אנשים יש נטייה לייחס לדת את המילה "יהודי" ולשכוח מכך שמעבר לדת- זה הלאום שלנו. זה לא פרימטיבי להעריך את הלאום ולהגן עליו בכל מחיר. זה לא פרימטיבי לרצות שלאום אחד יחיה במדינה הזאת, שע"פ ההגדרה החוקית היא מדינה חד-לאומית!

לאחר שעמלו כ"כ הרבה בשביל שנוכל לחיות ברווחה, אנחנו פשוט נזלזל, נקום ונעזוב?

נכון, במדינה לא חסרים פגמים וקשיים, זו מדינה שקשה לחיות בה. המחירים של כל דבר עולים ונהיה יותר ויותר קשה להתגורר פה.

אבל במקום לנסות לשנות,  במקום לעשות מהפכות, במקום לעמול שוב על מנת לפתח את המדינה ולהביא אותה למצב אידיאלי, אנשים מרימים ידיים.

אותו דור שהקים את המדינה, הוא דור שסבל כל כך. והיום, כשיש לנו הכל, אנחנו כמו מחפשים סיבות לסבול.

אני לרגע לא מזלזלת בכאב של אף אחד, ואני לא אומרת את זה מתוך מקום של בן אדם שלא יודע כאב מהו ומגמד צרות של אחרים- להפך, אני מכירה מקרוב מאוד קשיים וכאבים, אבל אני חושבת שבאיזשהו מקום לפעמים צריך לדעת מתי לפקוח עיניים למציאות. התבוססות ברחמים עצמיים לא תוביל לשום מקום, צריך לשנס מותניים, לנשוך שפתיים ולהילחם על מנת לשרוד ולפתח את עצמנו, ובמקביל, את ישראל. לעיתים יש דברים שדורשים מאיתנו לעשות מעשה, אך גם מתי שאין ושאנחנו תלויים בגורם אחר, צריך לנסות לקדם עניינים אבל לחכות בסבלנות ולהעריך את מה שיש. ותאמינו לי, יש כ"כ הרבה מה להעריך.

נושא נוסף שמפריע לי הוא השתמטות. נכון, יש מקרים, רפואיים ונפשיים שזה לגיטימי לחלוטין.

וויכוח אישי שלי שחזר על עצמו עם כמה אנשים התנהל כך: "אני חושבת שכל בן אדם צריך לתת מעצמו למען המדינה." 

-"למען המדינה? למה אני צריך לתת מעצמי למען המדינה? מה המדינה נתנה לי? חוץ מזה שזה לא מקדם אותי."

אני לא יכולה להסביר במילים כמה זה מרתיח אותי. תעריכו בכלל שיש לכם מדינה, אמנם לא אוטופית, אבל מדינה. אוכל לאכול, מקום לחיות בו. מדינה שלכם!

במקום כפיות-הטובה הזו, אם אתם מרגישים בקושי מסויים, כתבו עליו, דברו עליו, נסו לעשות להפך, שנו את המציאות שסביבכם במקום לשבת בחיבוק ידיים ולהתלונן. תרמו למען המדינה על מנת שהיא תהפוך למדינה טובה יותר, ואם חשוב לכם לראות מה המדינה נתנה לכם, עשו על מנת לקבל. כאשר כולנו נירתם למען המדינה ונעשה מה שנוכל, בסופו של דבר הקשיים ייפתרו. צריך לפעול למען מטרה זו במקום בתבוסתנות להכריז שזו מדינה שנורא לחיות בה.

הקמתה של ישראל עלתה מחיר כבד. לפחות בתור אות כבוד בואו נעריך את עצם קיומה כמדינה לאומית, את עצם היותנו אזרחים. את עצם זה שהיהודים כבר לא גלותיים שנרדפים ללא מקום לעצמם, אלא שהיהודים במולדת ההיסטורית עליה חלמו דורות רבים כ"כ לפנינו. אנחנו כאן, אנחנו באמת כאן.

אז אפילו לפני שינויים ומהפכות, אני רק רוצה לבקש מכם כמה דברים. (חשוב לציין שאני לרגע לא מכלילה, לא שופטת, ולא אומרת שכולם לא בסדר.)

ראשית, תכירו תודה. תוקירו את מה שיש לכם. מדינה, בית, משפחה, חברים, גוף בריא, חושים תקינים, שפע, אוכל... לא חסר. כשתתחילו לחשוב על זה אתם תמצאו כל כך הרבה מה להעריך ולהכיר תודה עליו. אתם תראו איך לפעמים הכל מתגמד כשחושבים בפרופורציה.

שנית, אל תשכחו לרגע "ואהבת לרעך כמוך". וכמו שאבי אומר בדיונים שלנו על הנושא - "ואהבת למולדתך כמוך".

בואו ננסה להיות עם אחד, מלוכד ומכונס שפועל למען הישרדותו הקיומית ולמען הלאום שלו. זה לגיטימי וחיוני לדאוג ללאום שלך, ואם אנחנו רוצים לשמר את עצם קיומנו פה, אנחנו חייבים לפעול כאומה.