Planet Earth is blue, and there's nothing I can do

וואו, עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה.

מצחיק להגיד את זה, אבל אני מרגישה שממש התבגרתי מאז. הספקתי לעשות פסיכומטרי ואני לקראת גיוס.

אני בדיאלוג עם עצמי מתחילת כיתה י ככה. לא הייתי קוראת לזה דיאלוג אלא יותר מאבק. שונאת את עצמי ומייחלת להשתנות, ועם השנים המאבק הזה גדל, והשגתי מטרות מסויימות. אני אמיצה יותר, זה בטוח. פחות ביישנית, יותר מדברת, יותר אומרת את דעתי. כדוגמה פגשתי בחור שהרבה זמן פחדתי לפגוש (כמעט שנה) ולאחרונה אזרתי אומץ ופגשתי אותו. 

אני מתגייסת עוד שבוע, והולכת להיות תצפיתנית. לא אשקר, זה מפחיד אותי לצאת מאיזור הנוחות שלי. אני ילדה מפונקת של בית שנותנים לה את כל מה שהיא רוצה. אבל אני רואה את זה כתהליך, קשה מאוד, אבל שבסופו אהפוך לבן אדם חזק יותר. וזו המטרה שלי.

רק לעתים אני מרגישה שאני לא אוכל להחזיק את כל זה, שזה גדול על אחת עם חרדות קשות כמו שלי. הרי הגעתי למה שהגעתי רק עם שיחות שלי עם עצמי. אני מקווה לקרוא כאן בעתיד ולראות את השינוי שחל בי (לטובה...מקווה:) ) 

אוהבת אתכם אנשים