אתמול נזכרתי באקס שלי, ותהיתי מתי הייתה הנשיקה הראשונה שלנו. לאחר שבמשך כמה דקות שלמות לא הצלחתי להעלות על דעתי את המאורע, נזכרתי בבלוג החמוד הזה שלי והתחלתי במלאכת הנבירה.
אמנם אכן מצאתי את מבוקשי, אבל הזעזוע מהפוסטים המזעזעים שכתבתי פה... אין לי מילים. אם הייתי נפטרת ומישהו היה מגלה את הבלוג הזה וקורא אותו, הייתי מתהפכת בקברי. FOR REAL
אני יודעת שאף אחד לא קורא פה אבל בכל זאת אכתוב בגוף שלישי רבים-
עזבו את זה שכל מה שעניין אותי זה מין,
עזבו את זה שכל מה שעניין אותי זה איך אני נראית,
עזבו את זה שהייתי HARDCORE HATER,
עזבו את זה שהייתי קפילטיסטית,
עזבו את זה שהייתי אישה כנועה,
נוסף על כל אלה, כאילו שזה לא מספיק, איך כתבתי מכוער. יא אללה. חסרת כל חוש יצירתי.
עכשיו בגדול אני כאילו מתיימרת להיות שונה בהרבה ממה שהייתי לפני שלוש\חמש שנים, למרות שבכל זאת אני יורדת על עצמי פה, בעוד שזה דפוס די דומה למה שהייתי עושה אז. אבל! אני יורדת על עצמי של פעם, לא על עצמי של היום.
מי היה מאמין שאפשר היה לעבור שינוי מהותי כל כך בזמן מועט כל כך? אמנם זה לא שאני לא רואה קווי דמיון בין המחשבות שלי כיום לבין המחשבות שלי לפני שבע שנים, אבל דאממממ הייתי כל כך אומללה. עולם התוכן שלי היה כל כך דל ודליל.
ובמעמד זה, ישראבלוג יקר, אני רוצה להודות לסמים! אני רוצה להודות לסמים שהרחיבו ושיכללו את התודעה, אני רוצה להודות לLSD במיוחד שהפך אותי לאדם הרבה יותר REFLECTIVE, אני רוצה להודות לעצמי שיצאתי מהמעגל הזה של - אני צריכה להיות יפה בשביל גברים ולרצות גברים.
אני רוצה להודות לקונג פו-דזה, אפלטון, בודהה, ג'ואנג-דזה, רנה דקארט, עמנואל קאנט, קרל מרקס, קרל פופר ולורנס בונג'ור. אמנם כולכם גברים, ורובכם לבנים או לכל הפחות פריבילגים, אבל עזרתם לי לחוות את העולם קצת פחות כמו אישה כנועה שכל תכליתה בעולם הוא להיות חור אליו נכנסים וחור ממנו יוצאים. תודה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
