הרב עובדיה יוסף בצעירותו [קרדיט: ויקיפדיה]

קישור להקדמה

להלן הפרק הראשון מהמכתב שנכתב לפני 15 שנה ולא הגיע ליעדו... אנשי הרב זרקו אותו לפח.

פרק ראשון מתוך חמישה:

ב''ה

לכבוד הראשון לציון כבוד הרב עובדיה יוסף – ירושלים

תארו לכם כבוד הרב, אם שאלה כזו היתה מופנית למי מאיתנו: האם הקב"ה קיים? התשובה לענ"ד צריכה להיות ברורה ישירה חלקה וחד-משמעית.

כן. כן חזק. הוא קיים. הוא נמצא. כל תשובה אחרת שאינה מתחילה במילה הפשוטה והקצרה "כן" יש בה משום כפירה- לא עלינו. בתשובה לשאלה כזו אינני מעביר מסר כי אם עונה, כפי שלא מועבר מסר בתשובה לשאלה "כמה שווים שניים ועוד שניים", לא ניתן לענות כי לפי דעתי שווים ארבע... זו לא התשובה. ואם בכל זאת יימצא מורה למתמטיקה שיענה לשאלה כי "לפי דעתו שווים ארבע" – אזי אני אפקפק במורה הזה ובביה"ס שמלמד בו, אפקפק בכל בתי הספר עלי אדמות ובכל מערכות החינוך. אפקפק בהגיון האנושי ובצדק; כי את התשובה המפוקפקת לא קיבלתי מאדם בעלמא כי אם ממורה למתמטיקה.

אני אישית כבוד הרב, עברתי את הניסיון הזה דווקא בתור מורה וניכשלתי, מעדתי. פעם ביציאה מהסופר כשראיתי בידו של הבן שלי סוכריה קטנה שלקח בלי לשלם, צחקתי. באמת זה היה מצחיק לתפוס תינוק בן שלוש/ארבע על חם עם סוכריה ביד ששווה פחות מאגורה. צחקתי אך לא שכחתי לומר לו שאסור לקחת להבא משהו בלי לשלם, אבל עם זאת נתתי לו להמשיך ולאכול את הסוכריה וכאילו כלום קרה.

בדיעבד אני יודע שניכשלתי ומעדתי כלפי התינוק שלי, כלפי הנשמה הטהורה שאני אמון עליה כהורה. זאת כי במקום לנצל את ההזדמנות – להכנס איתו שוב לסופר ולהחזיר את הסוכריה ולעשות מזה "כאילו" עניין ורעש, ובמקום הלקח הזה אמרתי לו בעצם: "אני חושב שאסור לגנוב", בילבלתי אותו, וזו היתה מעידה של ממש מצידי כמורה הורה ואב. לציין כי לסיפור היה המשך טבעי באותו הסופר ועם אותו הילד ולא בקלות יצאנו ממנו...

אנו עם נאור כבוד הרב, ודתנו היא נאורה. לא רק אני כיהודי מעיד על זאת כל העולם לדורותיו מעיד על זאת, הבהירות והכנות הם סימני ההיכר של דתנו, אין בדתנו גימגום גם לו ברמז. זהו סימן ההיכר, לדעתי העניה, הגדול ביותר בדת היהודית.

סביר להניח כי כל דת אחרת, אם נכון הביטוי, תטען לבעלות על סימן ההיכר הזה ותרצה להאחז בקרניו, אולם רק בדת היהודית ישנן ההוכחות לקיום הסימן הזה, הוכחות שנאמרו בלשון חדה, חד משמעית ובדרך הישירה ביותר מבלי להשאיר מקום לספק. הוכחות אשר רובן ככולן דווקא לא החמיאו להסטוריה שלנו, לא החמיאו לנביאים למלכים ולמנהיגים שלנו ובלשון המעטה.

תורתנו לא גימגמה בתיאור הפרק הנבוך של דוד המלך. החטא ועונשו תואר במלוא הדרו בפרשת הסלע של משה רבנו. ואש ירדה ואכלה את בני אהרון לעיני אביהם הכהן הגדול של ישראל, לעיני דודם משה רבינו ולעיני כל ישראל.

הבהירות כבוד הרב, הכנות ואי-הגימגום הם סימני ההיכר של דתנו היהודית. חשיבותם נשקלה כנגד הרושם המר שעלולים להותיר לדורי דורות, ובמשקל הזה הבהירות ניצחה והכנות עלתה על כל השיקולים.

אנו שמרנו על התורה שכוננו בה "עם קשה-עורף" ולא הסתרנו לדורותנו את טיפשותנו ואת בושתנו בעבודת העגל... לא הסתרנו את החרפה כי ביום מן הימים הגיע לנו פסק דין של מחיקת שמנו וקיומנו מהעולם, והיינו במרחק של אך צעד אחד מביצוע גזר הדין הזה אילולא איש עניו אחד שהיה שם במקום הנכון ובזמן המתאים.

בימינו כבוד הרב, וברוח התקופה עלול לצוץ "רעיון מודרני" מתקדם שיתאר את עצם פירסום ושימור הפרשיות "הבלתי מחמיאות" והמביכות לדורי דורות כמסר חינוכי כפול, תמוה ובלתי רצוי. כי מצד אחד אנו עם קדוש וטהור על נביאיו ומנהיגיו הבלתי מעורערים, ומאידך אנו משננים את פרשת בת שבע ואת המסר כי גם דוד המלך יכל להגיע לפשע שפל שכזה... ואין מנוס מהתהייה- מדוע ועל מה אנו שומרים את המסר הכפול הזה בכספת ההסטורית ומשמרים אותו לעולמי עד! איזה הגיון תומך בזאת...

וככל הנראה כבוד הרב, רק הגיג אחד תומך בהגיון הזה: לא לגמגם כשנדרשת האמת ולא משנה המחיר. או בלשון אחרת גם אם טמון באי-הגמגום מסר חינוכי שלילי ובלתי רצוי – אל לנו לגמגם בשעת מבחן, יהיה המקרה אשר יהיה ותהיה התוצאה אשר תהיה, כי התוצאה הגרועה מכולן היא כשאתה מניח מקום לספק.

הספק הוא שטח הפקר פרוע, בלתי נשלט מטבעו ובלתי אמין לדורותיו. הספק הוא פתח רע לבאות כי הוא מזמין עוד ספקות בעקבותיו, ועל-כן הוא לא בר שליטה מטבעו.

עד כאן הפרק הראשון של המכתב; פרק שני יבוא בע"ה בהמשך...

קישור לפרק השני