אני מוצאת את עצמי עומדת מול המורה שלי שמסביר לי שאני צריכה לא לקחת כל דבר כל כך ברגישות ולהפסיק לדבר עם אנשים שעושים לי רע כשיש לי דמעות בעיניים ואני מתאפקת לא לפרוץ בבכי למרות שאני מרגישה שעוד רגע הן יזלגו.
אני בקושי מגיבה לו כשלבסוף אנחנו פונים בחזרה לשיעור ושואלת מאיפה להתחיל לנגן, קשה לי לדבר כדי שאני לא אתחיל לבכות פתאום מולו.
אני מנסה לשמור על תדמית טובה לבלוג ולא לכתוב פוסטים מתבכיינים אבל זה עבר את הקו. אחד בא לחברות שלי כשאני איתן בכוונה ומדבר איתן ומתעלם ממני, ואז אומר לחברה הכי טובה שלי שהוא "מתגעגע לשיחות שלנו" , אז מה אתה רוצה? תשלח הודעה, תראה שאכפת לך ותפסיק להתנהג כמו ילד קטן!
מהשני יש הרגשה שהוא יושב מולי, מקלל מישהי ובעצם מקלל אותי. הוא מזלזל בי והוא מדבר אליי בצורה מגעילה והוא אידיוט אבל זה פוגע שבן אדם עומד מולך ומדבר ומתייחס אלייך בצורה מגעילה שכזו.
די, אני רוצה להיות שמחה. לא לבכות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
