רוב הפעמים שאני זוכרת את החלומות שלי הם הזויים. כמה פעמים גם בכיתי בהם והתעוררתי עם דמעות בעיניים. סוג של מה שקרה היום. מה שחלמתי לא היה יותר מדי נורא, לא התרחש שם רצח או משהו כזה, אבל הפחדים הקטנים (ואולי לא ממש קטנים) שלי, כולם נכנסו בחלום אחד. וזה פשוט סיוט.
משום מה, חלק קטן מהחלומות שלי מתרחש מדי פעם בבית הספר הקודם שלי. עכשיו, זה לא מקום לבבי בשבילי. אני אפילו יכולה לומר שהבנתי שהסביבה שם ממש לא טובה בשבילי וזו הסיבה שהוא בית הספר שלי לשעבר.
טוב, בחזרה לחלום - הוא התרחש בבית הספר. זה יחסית מקום די קטן. זה היה יום גשום והיה ממש קר. התחיל שיעור היסטוריה, או משהו בסגנון. בסוף השיעור המורה אמר שהוא מצטער אבל יש כמה ילדים שבכלל לא מקשיבים לו בשיעורים והציונים שלהם נמוכים כל כך. השם שלי היה ביניהם. יצאתי מהכיתה בין האחרונים כשכל הפנים שלי אדומות ומלאות דמעות. אני לא מפחדת מהמורה, הוא אחד המורים האהובים עליי. אני מפחדת מהציונים. יש בי את החנונית הקטנה הזו שרוצה רק ציונים טובים, וגם אם מראה שלא אכפת לה מעדיפה שכל השמונים יעלו לפחות בעשר נקודות.
ירדתי במדרגות לקומת הקרקע של בית הספר, בפינה ראיתי את דרו (אני לא ממש יודעת איך להגדיר אותו... הקראש, אולי?) יושב ומולו חברה שלי. הפחד השני שלי; זו קצת יותר קנאה, אבל אני גם מפחדת שזה יקרה. אתמול חברה שלי באה אליי ואמרה לי שהיא רוצה לשלוח לו הודעה. עכשיו, עוד לפני שהתחלנו לדבר הייתי קצת בקטע שלו, אבל הוא שלח לחברה שלי הודעה והם דיברו קצת. מאז הם לא דיברו עוד, ועצבן אותי הקטע שהיא באה אליי ואומרת לי את זה. אני יודעת שהוא מדבר עם עוד בנות ולא רק איתי ואני לא "אאסור" עליו או משהו, זה אידיוטי. אבל גם אנחנו התחלנו מידידים, ואני קצת מפחדת שבא לה לדבר איתו פתאום ו... לא יודעת. אני מרגישה מטומטמת רק מלומר את המשפט הזה.
המשך החלום - דרו בכלל לא שם לב לקיומי. איכשהו אחרי כמה דקות הוא קם ועבר מולי ואז ראה אותי וברך אותי לשלום. הוא ראה שבכיתי ולא עשה כלום, מה שגרם לי עוד יותר לבכות.
כאן בערך החלום מסתיים, אבל זה אחד הסיוטים הכי נוראיים שהיו לי, כשמנתחים אותו לעומק.
דזמונד,
פתאום הפוסטים שלי נהיו יותר מסודרים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
