שמעתי על מקרים כאלה, אבל זה אף פעם לא קרה לי אישית...
כבר תקופה שאני חסרת סבלנות ועצבים לחברה שאמורה להיות החברה הכי טובה שלי. אני פשוט לא מרגישה ככה. פעם היא הייתה האפשרות הראשונה כשחשבתי על חברה לספר לה משהו שקרה לי. אני כן יכולה לספר לה, היא תפרגן ותשמח בשבילי, אבל אני פשוט מרגישה כאילו כל התמצית של השיחות שלנו לאחרונה זה נושא אחד: חבר שלה.
היא מתעסקת רק בו. זה משגע. היא מדברת רק עליו. וכשהיא באה להתייעץ איתי במשהו ואני מייעצת לה מה אני חושבת שכדאי לה לעשות, היא אומרת שאני צודקת ועושה את ההפך. היא ילדה גדולה והיא יכולה לעשות מה שבראש שלה, אבל מעצבן אותי לראות אותה עושה את ההפך אחרי שהיא שאלה אותי. כאילו, מה הקטע? למה את מדברת איתי על זה אם את ממילא עושה ההפך? זה לא עוזר לך.
היא הרגישה שאני יבשה ושאין לי כוח ושאלה למה אז אמרתי לה שזה לא נכון. אני לא יודעת, אני מרגישה שכל מילה שנייה שלה מעצבנת אותי. אני לא רוצה לריב איתה, אני מנסה שלא להתפרץ עליה אבל בסוף זה יתפוצץ.
אני מתגעגעת לתקופה שלא הייתי כזו, שהיא לא גרמה לי להיות כזו (גם אם לא במודע) , ואני לא רוצה לפגוע בה איכשהו כשאני אדבר איתה על זה. לכן אני נמנעת מזה.
היא הבהירה לי בתחילת החופש שיש לה חברים אחרים ושהיא תהיה ממש עסוקה בחופש. בסדר. וכשבאתי לשכונה שלה בשביל חברה משותפת היא שאלה למה לא אמרתי לה. בואי נחשוב ביחד. אמרת שאת עסוקה, לא? אז לא רציתי להפריע לך. אני לא חייבת לספר לה כל דבר הרי, וממילא הרגשתי לא נעים כשהיא אמרה לי שהיא ממש עסוקה. אז שתהנה עם החברים האחרים שלה, ולא תחשוב למה לא אמרתי לה.
מצחיק אותי לחשוב שמישהו באמת קרא עד פה. אם כן, אני באמת מעריצה את האדם הזה כרגע.
דזמונד,
וואו. שיחרור קיטור זה אחד הדברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
