זו הפעם השנייה או השלישית שאני כותבת על הנושא הזה. השבועיים בקושי שנשארו מחודשיים פלוס מתבזבזים על 53 עמודי מתמטיקה, סיום עוד עונה - שתיים של האנטומיה של גריי ובעצם... רביצה בבית על המיטה/ ספה/ כיסא.
כן, יש את החלק של הנגינה ושאר הדבריים הקטנים והיצירתיים מהצד שמעבירים את הזמן ונותנים גם קצת תועלת, בניגוד לשאר הפעולות החוזרות שלי.
אני זוכרת שביוני, שבוע לפני הקונצרט וקצת לפני תחילת החופש הייתי כולי נרגשת. חשבתי ש"את החופש הזה אני הולכת לנצל! אני הולכת לצאת לתל אביב פעם בשבוע, ולצאת מהבית המון ולבלות עם חברות..." ומתברר שהיציאה שהייתה "הכי" שלי הייתה לחברה. לשבת אצלה בבית, לאכול פתיתים ולראות האנטומיה. מה אני אגיד לכם, בדיוק מה שרציתי.
זה כל כך מתסכל שדווקא את התקופה שאמורה להיות הכי שמחה וכיפית העברתי בלעשות כלום. אני לא מאשימה אף אחד כמובן, המצב לא איפשר לצאת לשום מקום אבל זו בדיוק הבעיה. המצב הזה, שחשבתי שיארך לכל היותר שבועיים ארך חודש וקצת (ומי יודע מה יהיה בהמשך) וגם כשכבר היו תכנונים הספיק טיל אחד לדרום כדי לערער שוב את הביטחון ולהרוס את התכנונים.
אז עכשיו אני מנסה למצוא הזדמנות אחרונה בשביל לצאת. החברות שתכננתי איתן כבר לא יצאו, גם אם יש חשק אין יכולת, ולקראת תחילת הלימודים כולם (כולל אותי) נזכרים בשיעורים, כך שאני לא יודעת מה יהיה.
בשחרור קיטור שבכל זאת לא עזר כל כך,
דזמונד,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
