אין לי את החברה הכי טובה. אין לי את מי שאני יכולה לספר לה הכול ויש לנו בדיחות פרטיות שאף אחד לא יבין. אין לי באמת את מי שתוכל לעזור לי כשאני אהיה עצובה ומי שתדבר איתי על קראש חדש או על דברים שמספרים רק ל"חברה-הכי-טובה".
ואני מנסה להבין אם זה טוב או לא, כי מצד אחד החברות האלה מעולם לא החזיקו איתי מעמד הרבה זמן, ומצד שני... אני כן צריכה את המקום (האנושי) לפריקה. וכרגע אין לי אותו.
ושוב תחושת האי שייכות מכה בי. שום אותה תחושה מעיקה שגורמת לי להרגיש נבדלת, והפעם לא לטובה. ההרגשה שכן, אותן הבנות מדברות איתי וצוחקות איתי אבל התחושה שאני לא קשורה מעיקה כל כך, ואני שונאת את זה. שונאת.
כנראה שיש כמה בנות חדשות בשכבה. נקווה שסוף סוף אני אכיר מישהי נחמדה, בניגוד לבערך 90% מBITCHES שיש לי בשכבה...
דזמונד,
עריכה -
אז אני מחכה ברוב טיפשותי שישדרו את האמי. לא יודעת מה פתאום התענייתי בזה. אני בטח אפרוש באמצע. דאמט. מחר צריך ללכת לישון כמו שצריך, ואני לא רואה את זה ממש קורה.
לפחות הכנתי שני צמידים נחמדים. עכשיו צריך להרים את הישבן מהכיסא וללכת לקנות צמידים אמיתיים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
