טוב, עכשיו אפשר לומר באמת שכל יום בחג הזה לא הייתי בבית. (טוב, נו, ערב חג. אבל אירחנו, אז זה נחשב שעשינו משהו) ואני מנחשת שזה ממש טוב, כי גם הצלחתי לשלב את הלמידה של התווים ואני שמחה להודיע שדי סיימתי איתם. הכוונה, ללמוד אותם. טוב נו, אז יש כמה חלקים קצת צולעים, אבל בסדר.
אני ממש עייפה ומחר שוב יוצאים והאמת שאין לי כוח אבל אני לא יכולה להבריז לחברות פתאום ואני בטח אהנה. אז אחלה.
כשמשעמם לי אני פותחת את הסיקרט ומעניין אותי מתי אני אפסיק להיות מופתעת מהטמטום שמופץ שם. "יום ראשון יום החיבוקים מאחורה" - אלוהים מה. מצחיק אותי לאיזו רמה הגיעה האנושות וכמה פתאטים אנשים. זה אולי נראה נחמד וחמוד והכול אבל לרוב ה"מעבירים" מה שנקרא אין את האומץ.
תקפה אותי מוזה, וממש בא לי לשכתב קצת את הסיפור הצולע שלי.
הפוסטים שלי נהיו נורא מטומטמים, או שזו רק אני?
דזמונד,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
