היא ישובה על המיטה הזוגית המכוסה מצעים
כהים. רוח קלה מנשבת דרך התריסים, שורקת בצלילים שאינם נוגעים לאוזנה ולו קצת.
וילון הבורדו שמגיע עד לרצפת הפרקט המלוכלכת מתנופף לו בעדינות עם הרוח, אוסף
בדרכו קדימה ואחורה את האבק והלכלוך שהצטבר יחד עם ערימת הבגדים המצחינה. אצבעותיה
הארוכות והדקות עוברות על כריכת הספר הקשה, חשות כל פרט וכל בליטה שקיימת בה. ברגע
אחד, הדלת נפתחה ומשב הרוח גובר למספר רגעים, עד שקול הטריקה החלש מגיח מכיוון
המפתן. היא מרימה את זוג עיניי הדבש שלה, בוהה בבחור העומד אל מולה, סוקר את
החולצה המשוחררת שרגלו דרכה עליה, ולצידה את התחתון השחור הזרוק לו אי שם. הוא
מרים מבט אל אותה האחת שנהג לראות בכל יום. שפתיו נמתחות לחיוך קטן, ומביניהן
נפלטת לה ברכת שלום.
הבחורה פותחת את הספר, ושולפת מבין
הדפים המרובים שטר ירוק, מעט קרוע בקצהו העליון. היא בוחנת אותו לרגע קצר, מרימה
שוב את מבטה ומעבירה את לשונה על שיניה הקדמיות בעלות הרווח ביניהן.
"אתה מזויף." היא פולטת
במונוטיות האופיינית לה, והחיוך נמחק מפניו הארסיות של הבחור. "כמעט כמו השטר
הזה." וחתיכות הנייר מתעופפת להן בחלל הריק, נוחות באי סדר על המיטה.
יצא קצת אפל. לא מה שציפיתי לו. אבל המשפט עלה לי לראש כשחשבתי על השטר החדש שהנפיקו.
דזמונד,
שלועסת מסטיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
