"זו רק תקופה" אני מנסה לשכנע את עצמי. אני אומרת לעצמי את המשפט כבר בערך חודש וחצי. אני זוכרת מעולה את היום שבו בכיתי לראשונה אחרי תקופה ארוכה מאוד שלא בכיתי. שמעתי לראשונה את אחד השירים של אחת הלהקות שאני אוהבת והלחן היה עצוב והמילים עצובות והכול היה עצוב וגם הסיפור מאחורי הקליפ. אז בכיתי. בסדר, מרגש. מאז נפתחה תקופה שמכל עבר הרגשתי מותקפת ברגשות שליליים וחרדות ובכי לא פוסק. וזו הייתה התקופה שהתקרבתי במיוחד לכמה מהחברות הקרובות שלי כרגע. ואני לא יודעת איך להתייחס לזה, כי מצד אחד אני מאושרת שיש לי אותן ושהן מחזיקות אותי ברגעים הקשים שתוקפים אותי פעם בשבוע, ומצד שני אני חושבת שאולי, אם לא הייתה לי תקופה כזו קשה, יכול להיות שגם לא הייתי מתקרבת אליהן? ובכל זאת אני שמחה. נו, לא בדיוק.
ברגע שהוא הגיע הייתי באופוריה של ממש. קפצתי על ההזדמנות לאושר ואפילו לא חשבתי לרגע כשקצת התאהבתי בדוש אמיתי. אז התרגשתי לשבוע, כבר התחלתי לבנות ציפיות. "שלא תעזי להתאכזב. את לא באמת מכירה אותו." אמרה אחת החברות, זו שהייתה קצת יותר ריאליסטית. זו ששמחה איתי ובשבילי אבל ניסתה לאזן אותי כדי שאני לא אתרסק. הנדתי לראשי והסכמתי עם כמעט כל דבר שהיא אמרה. אבל לא באמת הקשבתי לה. פיתחתי ציפיות, והתרגשתי יותר מדי. בסוף התרסקתי. והתרסקתי קשה. המצב הנפשי לא היה משהו בגלל עוד מאה ואחת סיבות. לחץ מפה וחרדה משם רק הקשו על הניסיון להתגבר וריבים בלתי פוסקים עם כל העולם ואשתו. לא עזר לי במיוחד האידיוט שהחליט לשחק בי קצת.
אבל הצלחתי לעמוד על הרגליים ולהסתכל עליו בזלזול, כי ההתנהגות שלו כלפיי לא הגיעה לי ואני מודעת לזה מעולה. לא סיפרתי לאף אחת מהבנות שאני עדיין חושבת עליו. כשאני רואה אותו וחצי מנסה לברוח חצי מנסה להיות דווקא לידו כדי שיסתכל עליי ויבין מה הוא פספס.
אבל אלו שטויות וגרגרי חול מתוך חוף הים שמוצף כל רגע ברגשות אחרים.
ויש אחד שאני מוצאת חן בעיניו. במילים עדינות, הוא לא הטעם שלי. ומצד אחד התחמקתי בכל פעם שהוא ניסה להזמין אותי להיפגש וחשבתי שהוא הבין את הרמז. הוא הפסיק לשלוח הודעות, אבל אז הוא חזר ואני רואה את המבטים שהוא תולה בי בכל פעם שאני נכנסת בשער או עוברת לידו. כשהוא עומד עם חבר שלו ומסתכל עליי תוך כדי שהוא מדבר. ההרגשה טובה, אני לא יכולה לשקר. אבל מצד שני אני לא רוצה לשחק בו ולפגוע בו בסוף. אז דיברתי עם מישהו שייעץ לי לומר לו בבירור שאני לא בקטע. אבל אני לא בטוחה ואני לא יכולה ליפול עליו משום מקום ולומר לו שאני לא בעניין. ואולי מצד שני אני פשוט מנסה להיאחז במשהו שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי, עם כמה שזה נשמע אנוכי ונורא.
ואני כבר לא יודעת מה לעשות. השינה נהפכה לבריחה הטובה ביותר. לשכוח לכמה שעות מהכול. אפרופו שינה, אני כבר אמורה ללכת לישון ובמקום זאת אני מנצלת את העובדה שנפתח לי מחסום הכתיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
