אני שוכבת במיטה לבושה בפיג'מה חורפית מתחת לפוך החמים שמהווה לי את אחת הנחמות הגדולות ביותר, כשהחלון פתוח ומאוורר התקרה פועל מעליי, ועכשיו בכלל מאי.
אני פותחת את הסיפור שהפסקתי בניסיון לקרוא ולהיבלע לרגע קצר בבועה הזו ורק לדמיין את הרחובות ואת דוכן העיתונים, הדמויות השונות שהולכות ומדברות אחת עם השנייה. נשיקה פה, דמעה שם. והמחנק בגרון ממלא אותי כשהרגשות מוצפים כי הסיפור נורא מרגש וכתוב בצורה מעולה שאני שואפת להגיע אליה מתישהו בעתיד. ואולי כבר הגעתי, מי יודע? הרי את הקטעים שלי אף אדם לא קורא וכנראה שזה יהיה המצב בעתיד הקרוב. אה כן, בכלל רציתי להתנצל.
אז אני מנסה להפסיק לחשוב על הלחץ שאופף אותי מכל עבר ונזכרת ברגע קטן מאמש שגורם לי להרגיש רע עם עצמי. אני רוצה להצטער מראש בפני כל החברים והאנשים הקרובים אליי שצריכים לסבול בתקופה הקרובה את הצד הפחות יפה שלי. בין אם לראות אותי פורצת בבכי לא מובן ללשמוע הערות חסרות סבלנות ולקבל יחס עצבני רק כי אני פשוט לא מסוגלת להירגע.
אני אוהבת ומתעבת את הרגעים הקטנים שאני שוכחת מכל מה שעובר עליי ומתמקדת בשטויות חסרות משמעות; בין אם במשהו שאצרתי או בסצנה שקראתי או באיזה מאכל שאני רוצה להכין.
אז כן, אני מצטערת מראש על התקופה הקרבה כי אני יודעת שיהיה נורא קשה לסבול אותי, ובכל זאת אני מודה בלב שלם ובתחושת חמימות קלה בתחתית הבטן שלי לכל האנשים שמנגבים לי את הדמעות ומחבקים אותי בחום שלרוב אני לא מחזירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
