The weird world of Dez

ספר חדש. ואז פרשתי והלכתי לישון לאיזה ארבע שעות. קמתי עם מסקרה מרוחה מתחת לעיניים והשורה "אני אבוא אלייך בלילה" הדהדה לי בראש בלי הפסקה 

אז בסוף לא נצא מחר. שזה קצת עצוב, כי אנחנו מתכננות לנסוע כבר שבועיים ולא יוצא לנו בכלל. אבל לא נורא. 

בכל יום שישי אני הולכת וקונה שני דונאטס. (אני מסוגלת לאכול שניים. אבל אחד מהם לחברה שלי) ואז היא קונה לנו קפה. וזה מושלם, אבל אני צריכה לסבול שעתיים בלי אוכל עד ההפסקה. חיכיתי היום 40 דקות(!) לאוטובוס שהיה אמור להגיע תוך רבע שעה. ועוד רצתי החוצה כי פחדתי שאני אאחר. זה מצחיק. 

טוב שלפחות שבוע הבא אנחנו לא לומדים. 

אכלתי טילון ויש היום הכול הולך וכיף לי. 

עכשיו צריך להמשיך לכתוב! (אומייגאד, אמברוז וביאטריס כבר ביחד. אני כלכך... אומייגאד)

רויטל,

טוב, אז התכוונתי לכתוב פוסט קצת מתלונן על כל המורים אבל OMFG. אוקיי, אז מי מפה שראה ראש גדול (את כל העונות) מכיר את דניאל מעולה. אני לא זוכרת מה השם הפרטי שלו. לא משנה. בקיצור! היום הייתה לנו הצגה ונסענו במבול הזה למתנס בעיר בבית הספר שלי. התיישבנו, ואז לקח קצת זמן וההצגה התחילה. בהתחלה, לא זיהיתי אותו. ואז פתאום חברה שלי אומרת לי שנראה לה שזה הוא. באותו רגע, קלטתי שזה כנראה באמת הוא והתחלתי להתפנגרל שם כמו מטורפת ולא יכולתי. רציתי כל כך להצטלם איתו אבל יצאנו מיד כשההצגה הסתיימה וזה היה כל כך עצוב ואני לא מאמינה שראיתי את דניאל ולא הצטלמתי איתו. אני פשוט לא מאמינה. (אלוהים, הוא כל כך רזה. וחתיך. אומייגאד. OH, THE FEELS! IM NOT OK) 

הוא גידל פאות לחיים ועברו כבר חמש שנים מאז העונה האחרונה ואני לא מאמינה ואוקיי אני צריכה ללכת להתקלח. 

כשאחת השחקניות החזיקה לו את היד תפסתי לחברה שלי את היד ובכיתי לה שהיא החזיקה לו את היד ואני גם רוצה וזה לא הולך לקרות ו... וזהו. די. די רויטל. 

אני ממש צריכה ללכת. 

רויטל,