גיליתי שזה הפוסט השני שאני כותבת על סופ"ש.
פעם לא סבלתי סופש"ים. הייתי רוצה שיעברו כמה שיותר מהר ויגיע כבר יום ראשון. משהו בהם עצבן אותי.
עכשיו, לעומת זאת - אני רק מייחלת להם כל יום שיבואו כבר. אני כל כך אוהבת את היומיים האלה שאני יכולה לישון כמה שאני רוצה, לקרוא (שיעורים גם בין השאר, אבל זה פרט שולי) ופשוט לעשות כל מה שאני לא יכולה באמצע שבוע.
אבא הזמין איזשהי בובה מדברת בצורת אוגר שאומרת כל דבר בקול צווחני וזה פשוט קורע! הייתי גם מעלה לפה סרטון אבל הוא יצא רועד (כי צחקתי
) והקול שלי נשמע מוזר בפלאפון.
מרוב כל המרמור שהיה כל השבוע לא הספקתי לספר על משהו שקרה בשיעור נגינה שלי. אני מנגנת בהרכב עם עוד שני כנרים ופסנתרנית. עכשיו, בפעם השנייה שניגנו יצירה כלשהי ניגנתי בצורה טובה. קלטתי מזווית העין שלי שפתאום הכנרית הראשונה שיושבת משמאל שלי מחייכת וגם את המורה. לא הבנתי מה קורה והנחתי לזה. בסוף הנגינה, המורה שלי אמר שהיה כיף לשמוע אותי מנגנת ושזה היה מעולה. עלה לי חיוך על הפנים ולא ירד כמה דקות, הייתי מאושרת. לקבל מחמאות מהמורה שלי זה קשה, וצריך לעבוד טוב טוב בשביל לקבל אותן. וברגע שאני מקבלת אותן אני הכי מאושרת בעולם.
דזמונד,
פתאום אני אוהבת את כולם. 
עריכה -
מרץ, בבקשה תהיה טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
