מעולם לא התייחסתי ברצינות לבחור שישב
בתא הפינתי בבית הקפה ושתה קפה שחור. היה לו מבט משגע בעיניים וריח משכר בזמן שכל
שעשה היה לקרוא את העיתון היומי. בכל בוקר מחדש הוא היה מבזיק חיוך שרמנטי לצוות
המלצריות שניקו את השולחנות במרץ ומחכה שהשולחן שלו יתפנה. רק אז הוא הרשה לעצמו
להתיישב בנינוחות ולהישיר מבט לתקרה.
עד שיום אחד הוא לא הגיע. מבלי ששמתי לב
ישבתי וחיכיתי שיבוא; בכל פעם שהפעמון צלצל והודיע על לקוח חדש שנכנס הגנבתי מבט
אל דלת הזכוכית הכפולה שנפתחה ונסגרה לסירוגין. פעם נכנסה אישה צעירה עם תינוק ביד
אחת וילד קטן ביד השנייה, בפעם אחרת היו אלה זוג קשישים חביב... אבל באף אחת
מהפעמים זה לא היה הוא.
השעה הייתה שלוש בצהריים כשפרמתי את
הסינר מסביב למותניי בעודי מפטפטת עם המלצרית החביבה עליי. עמדתי עם הפנים לדלת
הכניסה וצחקקתי מהערה שהעירה בכעס על אחד הלקוחות. לפתע נשמע קול התנגשות אדיר.
החיוך נשמט מפניי שהסתובבו באינסטינקט מידי. המולה החלה להתאסף ברחוב בזמן
שהתקדמתי אל מחוץ לבית הקפה, מלווה בקהל סקרנים.
"ביאטריס..." הצלחתי לשמוע
לחישה מבעד לקול ההמולה שסבבה אותי. לא הצלחתי לפקס את עיניי על מקור הלחישה.
"סליחה, תתנו לי לעבור."
ביקשתי, לחץ בקולי.
קפאתי ברגע שזוג עיניים כחולות וקרות
כקרח הביטו בי. לא הצלחתי להוריד את עיניי מגופו המוטל על הרצפה וראשו המדמם של
הלקוח הקבוע. מצד אחד שמעתי ברבורי בהלה בזמן שמהצד השני מישהו הזעיק אמבולנס.
הדבר שהבהיל אותי יותר מכל הייתה כף היד
שננעלה על רגלי וקול הלחישה שבקע מתוך שפתיו היבשות של
הלקוח:"ביאטריס..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
