היא ישובה על גג מבנה נטוש בקצה המזרחי
של העיר. השמש עוד לא שלחה קרניה דרך ענני הגשם הכבדים שמעפילים על קובץ הרחובות
והסמטאות האפלות. באמצע קור נובמבר, היא מחזיקה שלגון תות בידה, ונוגסת בו נגיסות
קטנות בשיניה. עם כל ביס צמרמורות עוברות לאורך גבה ועורה מתמלא נקודות זקורות.
שפתיה מכחילות, כמעט בצבע השמיים המתבהרים להם לאיטם. רוח קרירה מנשבת על פניה
ובכך גורמת לה לעצום את עיני הענבר. הקור שובר אותה לבסוף והיא מרימה אל ראשה את
הקפוצ'ון. ידה הקטנות נשלחות בזהירות אל צווארה, מהדקות את צעיף המשי הדק מסביבו.
מספר שעות מאוחר יותר, כשהרחובות יתמלאו
בעוברים ושבים, אחד מהם ידרוך על שלולית ורודה שמדיפה ריח תות, ובה שוחה לו מקל
קצר מעץ.
התגעגעתי.
דזמונד,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
