ישרא קטן ממני רק בחצי שנה וזה נורא מוזר לחשוב על זה ככה. שכחתי לגמרי את ההרגשה שמציפה אותי ברגע שאני פותחת את חלון העריכה וכותבת את כל מה שעובר עליי. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, או איזה כיוון לקחת. זה מרגיש כאילו יש לי כל כך הרבה דברים לומר, כאילו פגשתי הרגע חברה שלא דיברתי איתה חודשים אבל אני מסוגלת לספר לה הכול ולא יודעת מאיפה להתחיל.
אני בוהה במסך החצי ריק ואני לא יודעת איך לנסח את כל הדברים שמקיפים את הראש שלי ותוקפים מכל צד. משהו בגישה שלי השתנה קצת אולי, ובכל זאת אני לא יכולה להכחיש את העובדה שהתגעגעתי קצת.
מזל טוב ישרא, גם אם זה קצת באיחור.