לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שלום לכם, פליטיי החיים.


אולי יש לי עתיד בעצם וכמו כל דבר על עצמי אני פשוט עדיין לא יודעת. לפעמים אני שואלת את עצמי, מה יעזור לי לכתוב את כל השיט הזה? למי זה יזיז? ואז אני נזכרת - לי. לי זה יזיז. אז אני אכתוב בשבילי. ואתם רשאים להציץ.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2016

חרא על החיים שלי


הקטע הכי מפגר בעולם זה שאני כבר לא יודעת אפילו איך לתאר במילים את מה שאני מרגישה. חושבת על זה לרגע עכשיו וחושבת שאולי התמוטטות עצבים קולקטיבית תהיה הגדרה לא פחות מנאה. אני מרגישה שכל הציפיות שבניתי מעצמי לעצמי היו ילדותיות. שאני לא יודעת מי אני. או מה אני. או אם בכלל עוד יש לי חלומות.

אני בת הזוג שלך, ואני אוהבת אדם כנראה כמו שאף אחד לא אוהב אף אחד בעולם, אבל אני משוגעת. אני משוגעת כי אני העצמאית הכפוייה תחת סיטואציה שאין לי כל שליטה עלייה, ואיתך באמת אין לי איך לדבר עלייה גם. אתה תחשוב שזו אשמתך. אשמתך שזו לא. אתה לא אשם שהכרנו בטיימינג הדפוק הזה. וגם לא אני. אתה לא אשם שזה גרם לי להרגיש כמ מסכנה, ושכל מה שאני מייחלת לו כל הזמן הוא שתטפל בי. אבל לך זה מעולה, כי אתה תמיד עסוק ואני תמיד כאן כשאתה חוזר הביתה, ולי זה מייסר. לא מייסר לי להיות איתך. מייסר שאני לא יכולה להפסיק להתעסק בזה וכל דבר מעצבן אותי לסף התפוצצות כי אני לא יכולה עכשיו להיות איתך. כי זה הדבר היחיד שמסוגל עדיין לגרום לי אושר. מייסר לי לחכות לך. ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני מבינה שהעובדה שלא תמיד טוב לך במערכת היחסים בכל הרגעים הנתונים, לא מעידה בכלל על שום רצון לסיים אותה. אלא להצליח לשרוד כדי להגיע איתה למקום הנפלא שאני מפנטזת עליו. הכרתי אותו שבועיים לפני שהוא התגייס למסלול לקצונה. למי שלא מבין מה זה אומר הכוונה שאני לא רואה אותו. כמעט שנה. כמעט שנה עברה מתוך לא פחות מארבע וחצי שנים בצבא לא כולל מילואים, ואני מתחרפנת כרגע לגמרי. מתחרפנת כי אני לא מבינה איך אבל אני מרגישה שהכל קשור ביחד. אני לא עשיתי צבא. לא רצו אותי, באמת שניסיתי, אבל הם לא רצו אותי. אני פגומה. יודעת שאני פגומה. ובעולם המנסה להיות שיוויוני הזה אין דבר כזה כמו לתת לפגומה כמוני להיות מה שהיא רוצה.

לא מספיק שאני שורדת סרטן, לא מספיק שאני חולת סוכרת נעורים עקב טיפול תרופתי באותו הסרטן, ולעולם לא באמת אצא נקייה מבחינה קוסמטית ממה שעברתי שם לעולם, לא מספיק שאני מבית עני, לא מספיק שאין לי חדר משלי , שגם כשהוא מגיע אליי לא נותנים לנו לסגור את הדלת בחדר כדי שלא נשכב אצלי בבית כאילו אנחנו לא שוכבים אצלו חמש פעמים ביום, שאני כמעט בת 20 עוד ארבעה חודשים ולא יהיו יותר מחמישה אנשים שיזכרו את זה בכלל, לא מספיק כל זה, אני נזרקת לבד למשבר תחילת החיים שלי לגמרי לבד. לבד.

אתם יודעים מה זה לבד? לבד זה כשעד לפני חצי שנה הייתי חלק מקבוצה שהיום שונאת אותי בלי שום סיבה ברורה לעין. כאילו הם חיכו לתירוץ לשנוא אותי.

לבד זה שאני בוכה בלילה וביום - לעצמי.

לבד? זה שהחברה היחידה שנשארה לי התגייסה גם היא, ועכשיו אנחנו מתראות פעם בחודש ונראה לי שגם היא כבר לא סובלת אותי, מרוכזת בעצמה. ואיתך אני מדברת כשיש לך טלפון. זה לבד.

לבד לעזוב הכל ולהחליט להתחיל את החיים. לבד להבין לאיזה כיוון הולכים. לבד לבדוק. לבד להכנס.

לבד לעזוב הכל ונסות להתחיל את עצמי במשהו חדש. משהו שתמיד חשבתי שאני אהיה טובה בו וחיכיתי להכנס אליו, אבל ברגע שנכנסתי הבנתי כמה זה עדיין גדול עליי. כמה שבעצם אני רק ילדה קטנה. אולי אותה ילדה קטנה שמעולם לא הייתי.

נדמה לי שאף אחד לא יודע מה קורה איתי יותר בזמן האחרון. אין מי שידע.

מה חשבתי? שדילגתי על הכל כי לא קיבלתי מה שאני רוצה ובגיל 20 אני אמצא את עצמי מאושרת איתך באיזה חור ומאורסת עם מקצוע? ולמה בכלל אלה מדדים בעיניי לאיזשהו אושר?

אני כבר לא יודעת מה זה אושר. העולם הזה, החדש של הלבד, גורם לי לחשוב שאולי אושר באמת המצאה של בני האדם כדי לחיות יותר זמן. לחכות למשהו.

 אני עוד לא בת 20 ואני כבר יודעת מה מצפה לי, אני מרגישה ריקנות אדירה.

אתם יודעים? אף פעם לא טסתי. לשום מקום. אפילו לא לאילת.

אני רוצה לעצב את החדר שלי. רק שלי. בלי אף אחות בתוכו. ורצוי שיהיה אקוסטי כדי שבכלל לא אשמע אותם גם והם לא אותי. 

אני רוצה לנסוע לים.

אבל אין לי עם מי לעשות את כל זה.

אין לי. ואני אומרת לעצמי להוציא רישיון ולעשות את זה לבדי, אבל אפילו את זה אין לי מוטיבציה לעשות.

אם לא הייתי צריכה לשלם עכשיו ללימודים הייתי מפסיקה הכל. מפסיקה לעבוד. שוקעת בבית בתוך כלום ענק ובוכה 90% מהיום. אבל החיים ממשיכים והם מכריחים אותי להאחז. לתפוס חזק ולדעת שזה אפילו לא קרוב להכי גרוע. שכל המוות הנפשי הזה סך הכל נובע מבדידות. בדידות שהייתי מספיק גאוותנית ומספיק גיבורה לחשוב שלא תזיז לי, כי גם ככה אף פעם לא הרגשתי שהיה מישהו שמקשיב לי.

נכתב על ידי הילדה שאהבה , 12/5/2016 11:48  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  הילדה שאהבה

בת: 28



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי
2,724
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , מתוסבכים , נשיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להילדה שאהבה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הילדה שאהבה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)